עובדות

עורכת הדין נשכרה על-ידי המתלונן במטרה לייצגו נגד מעבידו. הסכם שכר הטרחה קבע תשלום של סכום קבוע חד פעמי ואחוזים מכל סכום שיתקבל, או שתקבע הזכות לקבלו.

לאחר שנה וחצי של טיפול בתיק, בכללם שיחות רבות עם עדים פוטנציאליים, הגיעה עורכת הדין למסקנה שאין לה די חומר כדי להמשיך בהליכים. עורכת הדין הבהירה בעל-פה ובמכתב ללקוח את עמדתה לפיה "אין בחומר הראיות שבידינו דבר שיכול להביא להכרעה השיפוטית" ולפיכך "בנסיבות אלה נראה לי שיהיה זה נכון והוגן מצידי לסיים את התקשרותנו ולאפשר לך כבר עתה להיערך לניהול המשפט בלעדיי." לדברי הנילונה, לא כך ראה המתלונן את פני הדברים וממועד זה, פתח לדבריה "חזית" נגדה.

הנילונה פנתה לבית הדין לעבודה בבקשה לשחרר אותה מייצוג באופן מסודר ועל-פי התקנות, ואף פנתה גם בכך קודם למתלונן, על מנת שלא תצטרך לחשוף את מניעיה לפני בית הדין לעבודה – ותזיק בכך למתלונן, אך גם כאן לדבריה נתקלה ב"אזניים ערלות". בית הדין האזורי שחרר את הנילונה מייצוג, המתלונן הגיש ערעור לבית הדין הארצי ושם נדחה.

הנילונה אומרת שאין כל מסמך המחייב אותה לתת למתלונן שירות בניגוד לצו מצפונה ובניגוד לחוק יסוד חופש העיסוק.

שאילתא

האם נפל פגם בהתנהגות עורכת הדין אשר לטענת המתלונן "זנחה אותו ברגע הקריטי של התחלת הדיון בהוכחות."

החלטה

לגנוז את התלונה. לפי כלל 13 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) רשאית היתה עורכת הדין להפסיק הייצוג בהסכמה או בפניה לבית הדין כפי שעשתה. [החלטה מספר את 11/03]