"אתיקה מקצועית" - 10 - דבר העורכת - שכר טרחה במקרה של הפסקת הייצוג
23.09.2004 | תשרי תשס"ה | גליון מס' 10

שכר טרחה במקרה של הפסקת הייצוג

 

הפסקת ייצוג בשונה מסיום ייצוג מהווה "סיום לא טבעי" של מערכת היחסים בין עורך הדין והלקוח ופעמים רבות היא מותירה את שאלת שכר הטרחה בלתי פתורה. סכסוכים במקרים אלו נדונו על-ידי הפסיקה ממנה עולה הלכה לפיה שאלת שכר הטרחה מוכרעת בהתאם לשני פרמטרים נפרדים השלובים זה בזה. הפרמטר הראשון נוגע לסיבת הפסקת הייצוג ואילו הפרמטר השני נוגע בשאלה האם קיים הסכם שכר טרחה כתוב בין הצדדים ומה הוא קובע בעניין.

 

בית המשפט מברר תחילה את הסיבה להפסקת הייצוג שכן יש בה לקבוע אם עורך הדין בכלל זכאי לשכר טרחה כלשהו. בית המשפט העליון קבע שזכותו של הלקוח להפסיק את הייצוג בכל עת ומכל סיבה. בין סיבות אלו ניתן למנות: הרצון להחליף לעורך דין זול יותר או טוב יותר, קושי לעמוד בהוצאות המשפטיות, התפייסות עם בן-הזוג בתיקי מעמד אישי, ביטול העסקה על-ידי הצד שכנגד, אי הפשרת הקרקע לבנייה ועוד.

 

ההלכה היא שהלקוח רשאי להפסיק את הייצוג אך חובתו היא לשלם לעורך דינו. בע"א 136/92 בייניש-עדיאל נ' דניה סיבוס בע"מ, פ"ד מז(4)114, 124 נקבע:

"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו."

 

העובדה שהייצוג נפסק אינה מהווה, כשלעצמה, עילה לשלול מעורך הדין שכר. רק מקום בו הפסקת הייצוג נובעת מאשמה של עורך הדין, מוצדק לשלול את שכרו וזאת בהתאם לעיקרון לפיו אין החוטא יוצא נשכר. כך לדוגמא, כאשר הלקוח מחליט להפסיק את הייצוג בשל רשלנות עורך הדין שהסבה לו נזקים. או במקרה שבו עורך הדין הפסיק את הייצוג בחוסר תום לב ותוך הפרת חובת הנאמנות ללקוח. העובדה שעורך הדין הוא שהפסיק את הייצוג אין בה כדי לשלול את זכאותו לשכר הואיל ועורך הדין רשאי להפסיק את הייצוג בכפוף להוראת כלל 13 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).

 

לאחר שסיים בית המשפט לבחון את הפרמטר הראשון ובמידה ונקבע שעורך הדין זכאי לשכר, יש לעבור ולבחון את הפרמטר השני – האם קיים הסכם שכר טרחה ומה הוא קובע במקרה של הפסקת ייצוג. כאן קיימות שתי אפשרויות.

 

הראשונה, בין עורך הדין והלקוח קיים הסכם שכר טרחה הקובע באופן ברור מה השכר שישולם במקרה של הפסקת ייצוג. נטיית הפסיקה היא לאכוף הסכמים אלו, בכפוף לדיני החוזים, כך שעורך הדין זכאי לפי מה שנקבע בהסכם ללא קשר לכמות העבודה שבוצעה בפועל. ראו למשל, ע"א (מחוזי, ת"א) 1191/00 רוזנפלד נ' עו"ד דחבש שם הפסיקה לקוחה את הטיפול כיוון שהתפייסה עם בעלה וביקשה לשלם לעורך הדין שכר בהתאם לעבודה שבוצעה ולא לפי הסכם שכר הטרחה שקבע שעליה לשלם את מלוא השכר המוסכם אף אם תופסק עבודת עורך הדין. בית המשפט דחה את הטענה ואכף את ההסכם.

 

אכיפת ההסכם לא תעשה באופן אוטומטי אלא בהתאם לדיני החוזים. כך לדוגמא, יסרב בית המשפט לאכוף הסכם היכן שעורך הדין פעל בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים בכך שלא קיים את חיוביו לפי החוזה בתום לב, או אם מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד. ראו, ת.א. (שלום, ת"א) 64670/98 עו"ד בן-חיים נ' פרי.

 

אפשרות שנייה היא שלא קיים הסכם בין עורך הדין ללקוח או שההסכם הקיים אינו קובע את השכר במקרה של הפסקת ייצוג. כך לדוגמא, הסכם הקובע רק שכר המותנה בתוצאות, והפסקת הייצוג נעשתה בשלב בו טרם הייתה תוצאה. כגון, תיק נזיקין בו מחליף הלקוח את עורך דינו בטרם הסתיים התיק. דוגמא נוספת עלתה בע"א 9282/02 יכין חק"ל בע"מ נ' עו"ד יחיאל (טרם פורסם) שם, לאחר שתיים עשרה שנות ייצוג הפסיק הלקוח את הייצוג עקב מחלוקת על שכר טרחה וזאת בטרם הופשרה הקרקע לבנייה. דוגמא אחרת עלתה בעניין בייניש-עדיאל, שהובא לעיל, שם סוכם שעורך הדין יקבל אחוז מסוים ממחיר הדירות שימכרו בפרויקט אך הלקוח ביטל את הפרויקט בשל חוסר כדאיות כלכלית.

 

בכל המקרים תחת האפשרות השנייה קבעה הפסיקה שעורך הדין זכאי לשכר ראוי לפי סעיף 46 לחוק החוזים. העובדה שאין הסכם או שההסכם קובע רק שכר לפי תוצאות אין בה כדי לפגוע בזכותו של עורך הדין לשכר ראוי בגין העבודה שהשקיע בפועל בתיק. קביעת השכר הראוי במקרים אלו תעשה בהתאם לפרמטרים שגובשו בפסיקה, אותם סקרתי ברשימותיי הקודמות (אתיקה מקצועית, דבר העורכת בגליונות 6-9).

 

יחד עם זאת, הלכה חדשה של בית המשפט העליון בעניין יכין חק"ל נ' עו"ד יחיאל, שהובא לעיל, קובעת כי בסכסוך הנוגע לשכר טרחת עורך דין יש לזקוף לחובתו של עורך הדין את העובדה שלא דאג לעריכת הסכם שכר טרחה. לפי פסק הדין, האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מוטלת, בראש ובראשונה, על שכם עורך הדין, ומחדלו בעניין זה, אף כי אינו שולל ממנו את עצם הזכאות לשכר ראוי, הרי עשוי הוא לבוא בחשבון גובה השכר (פסקה 14 לפסק דינו של כבוד השופט ריבלין). הלכה זו מעידה על חשיבותו ונחיצותו של הסכם שכר טרחה מפורט בכתב (ראו, אתיקה מקצועית, דבר העורכת בגליון 5 (פברואר 2003)).

 

ד"ר לימור זר-גוטמן, עו"ד

 

רשימת הכתבות
חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון