הטעיה של בית המשפט המהווה עבירה לפי כלל 34 לכללי האתיקה מתרחשת במובנה הברור ביותר כאשר עורך הדין עצמו מעלה טענה לא נכונה בבית המשפט. כך לדוגמא, עורך דין המציין ביודעין עובדות לא נכונות בבקשה המוגשת לבית המשפט, או עורך דין המשקר, פשוטו כמשמעו, לבית המשפט. ראו על"ע 19/88 אייזמן, עורך דין נ' הועד המחוזי, פ"ד מב (4) 377.

כך לדוגמא, הורשע עורך דין בעבירה על כלל 34 כאשר הגיש למפקח על הבניה תקנון שהתיימר להיות חתום על-ידי כל בעלי הדירות בבניין משותף כשהסתבר לאחר מכן כי איש מבין בעלי הדירות לא התייצב בפניו ואיש לא חתם על התקנון. (בד"מ (ת"א) 136/03 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' פלוני, פדאו"ר-אתיקה).

לעיתים הלקוח מפעיל לחץ על עורך הדין כדי שזה ישקר בעבורו אחרת יבוטל הייצוג. חובה על עורך הדין לסרב לדרישת הלקוח ולהימנע מהטעייה אסורה שבודאי אינה כלולה במסגרת חובת הנאמנות ללקוח. כך לדוגמא, עורך דין הרושם חוזה מכר מקרקעין בסכום הנמוך מסכום המכירה האמיתי וזאת לצורך הפחתת תשלומי מס שבח ומס רכישה. (ראו, בד"א 91/98 עו"ד פלוני נ' ועד מחוז ת"א, פדאו"ר-אתיקה).

במקרה אחר החליטה ועדת האתיקה הארצית להעמיד לדין משמעתי עורך דין אשר ייצג לקוחה בשני תיקים שונים. בתיק הראשון, במסגרת בקשה לביטול צו עיקול, הגיש הנילון תצהיר לקוחתו (שאושר באמצעותו), ממנו עלה כי ללקוחה הכנסות שונות מנכסים. ואילו בהליך אחר הגיש הנילון בשם לקוחתו בקשה לפטור מאגרה, בה נכתב שהלקוחה, אינה בעלת כושר השתכרות כלשהו והיא מתקיימת מקצבאות ביטוח לאומי ומתשלומים תכופים. על הסתירה בטענות הנילון העיר בית המשפט: "איני מקבלת את הסברי בא כוחה כהצדקה להעלמת פרטים מבית המשפט, לא בהליך של תשלום תכוף... ובודאי לא בהליך של פטור מאגרה. מדובר במקרה ברור של סתירה בין עדות בתיק זה לבין הצהרה בכתב בשני תיקים אחרים." ("הסתרת ראיות מבית המשפט והטעייתו" אתיקה מקצועית 22 עמ' 7 (2007)).

פעמים רבות מתגונן עורך הדין בטענה שכך אמר לו הלקוח והוא אינו צריך לחקור ולפקפק בדבריו. טענה זו נובעת מראיה שגויה של מערכת היחסים בין הלקוח לעורך דינו. עורך הדין הוא אומנם שלוחו של הלקוח הבא לקדם את ענייניו אך הוא אינו רק שופרו של הלקוח כך שהוא יכול להעלות כל טענה לפי רצון הלקוח מבלי לתת את הדעת לתוכנה או לאמיתותה. ברשימתי בגיליון 37 (ספטמבר 2010) הצגתי את החובה שהטילה הפסיקה על עורך הדין לבדוק אישית את הטענה לפני שהוא מעלה אותה ומטעה את בית המשפט. לחובה זו גם מתלווה החובה להפעיל שקול דעת עצמאי במהלך הטיפול בלקוח. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט חיים כהן ז"ל ב-ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל (3) 75 (אשר צוטטו בהסכמה בע"א 58,37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד (4) 446, 465):

"אין שום חובה מוטלת על סניגור לטעון טענות או לשאול שאלות אשר לקוחו דורש מאתו או מורה אותו לטעון או לשאול: נהפוך הוא - החובה המוטלת על הסניגור היא לשקול דעתו שלו, ואסור לו לדחות שיקול דעתו שלו מפני רצונותיו או הוראותיו של הלקוח. סניגור הנוהג בניגוד לדעתו השקולה, אך מפני שלקוחו דורש זאת ממנו, מפר חובתו כלפי לקוחו - ואין נפקא מינא לעניין זה שהלקוח אינו יכול לבוא עליו בטרוניה ובתביעה אם הוא נהג לפי הוראותיו."

מרחב הפעולה הניתן לעורך הדין במסגרת שיקול הדעת העצמאי יוצר מעין "חסינות" בפני תביעות לקוחות לגבי התנהגויות הנופלות במסגרתו. הכלל בדבר שיקול דעת עצמאי בא לאפשר לעורכי הדין לפעול גם לפי מחויבויותיהם האחרות אשר יכול ויתנגשו עם רצון הלקוח. אלמלא ניתנה "חסינות" זו היו עורכי הדין נאלצים לפעול כשרק רצון הלקוח לנגד עיניהם, כך שכל חובה אחרת כמו החובה כלפי בית המשפט הייתה נותרת מחוסרת כל נפקות מעשית. החובה להפעיל את שיקול הדעת בנוגע לראיות והעדויות שיובאו בפני בית המשפט משמעה גם מניעת העלאת טענות לא נכונות ומניעת הצגת ראיה בלתי נכונה או עדות שקר מצד הלקוח או מי מעדיו כאשר עורך הדין יודע שאינם נכונים.

לגבי עריכה ואימות תצהירים. עורך הדין לא נדרש לבדוק בעצמו את אמיתות דברי המצהיר, ואם אין לו ידיעה אישית שהאמור בתצהיר אינו נכון – הוא יוצא ידי חובתו באזהרת המצהיר.  בכך תעסוק הרשימה הבאה.