שו"ת ועוד - עלון המשפט העברי - גיליון מספר 32

שו"ת ועוד 9 כל מחבר בכלל, ושל חכם גדול ודגול כריא”צ בפרט. יתר על כן: יש במתן תשובה לשאלה זו כדי לסייע בפתרון שאלות שונות שעולות מן החיבור שלפנינו, הן לעניין מבנהו, הן לעניין נוסח המקורות שמשתקף הימנו. עיון מדוקדק ב”ספרייתו” של הריא”צ מלמד שלפחות בתחום ההלכה, עמדו לפניו רק - ואולי בעיקר - ספרים מודפסים. הווי אומר: לעתים קרובות המדפיסים – ומהם כאלה שאינם לא החכמים אלא בני ברית(!), דוגמת דניאל בומבירגי איש ונציה- הם אלה שקבעו במידה רבה את גורלו של “ארון הספרים היהודי” ואת סדר יומם של יושבי בית המדרש, הן לדורם הן לדורות עד ימינו! אם אמנם כנים דברינו, לעניין אי הכללת כתובי יד ב”ספרייתו” של ריא”צ, הרי שלכאורה ניתן להסיק מציטוטי המקורותשבחיבור מסקנות חשובות לא רק לעניין חיבורו-שלו אלא גם לעניין נוסחם של חיבורים אחרים, דוגמת שו”ת הרשב”א והרמב”ם. זאת, משתי סיבות עיקריות: האחת, העובדה שלפנינו חיבור “אוטוגרפי”, שנכתב כולו בידי מחברו ולא נשתבש על ידי מעתיקים. והשנייה, המוספת עליה וחשובה לא דייקנותו של ריא”צ בהעתקת מקורותיו וציון פחות: .ההפניות אליהם עיון ב”ספרייתו” של ריא”צ מלמד שהוא עשה שימוש במרחב הגדול של אוצר הספרים היהודי בתקופתו: משנה וגמרא, מדרשי הלכה, פירושי הראשונים לתלמוד, ספרי פסקים וספרי שו”ת. גם מקומם של קטעים קבליים לא נפקד מחיבור זה, כראוי לבן התקופה שבה “דברי קבלה” הילכו לא אחת שלובי זרוע עם חיבורי הלכה מובהקים. כך, מקל וחומר, לחכם דוגמת הריא”צ שחיבר כמה וכמה חיבורים חשובים בחוכמת הח”ן. אכן, בהרבה מקומות, דברים המוזכרים על ידו או מצוטטים על ידו מחיבורי אחרים, לא באו אל אוצרו הטוב של ריא”צ אלא רק מ”כלי שני ושלישי”, לא מן המקור עצמו אלא באמצעות מקור י ומפי חכם אחר שציטטם. יש אפוא להיזהר ִ נ ְ ש ִ מ ולבחון בכל מקום ומקום האמנם מדובר במקור ראשוני או משני, והאם מדובר בציטוט ממש, או רק ב’פראפראזה’ – בהבאת תוכן הדברים. מזכיר ומצטט הריא”צ בתשובותיו על 7 את הרמב”ם כל צעד ושעל (בדרך כלל, כסגנון חכמי דורו, בכינוי “הר”ם במז”ל”), אולי יותר מכל חכם הלכה אחר פרט דרך כלל מזכיר הריא”צ את הרמב”ם כך: ר”מ במז”ל, כדרך האזכור שהייתה נפוצה בקרב חכמי דורו. .7 כל “אמיר” הוא “סימן”, וככל הנראה נקרא בשם “אמיר” על משקל הפסוק בישעיהו יז, ו. לחלוקה מקורית נוספת של ספר .8 ל”בתים” ו”חדרים” ראו שו”ת הרד”ך. .1266 ’ לון, המשפט העברי, עמ ֵ . על תופעה זו וסיבותיה, ראה מנחם א 9 לחיבורי בעלי התוספות. אכן, באופן מובהק, הריא”צ מתייחס ל”משנה תורה” בדרך שונה מהתייחסותו לחיבורי ראשונים אחרים. פעמים הרבה אין הוא מצטט את דברי הרמב”ם ומביאם במלואם אלא רק מפנה אליהם כמין “מראה מקום”. כך למשל בסימן “וכן כתבה הר”ם במז”ל בפ”ו דהלכות שכנים. תע”ט: וענין חיוב הצדקה כתב בפ”ט דה’ מתנות עניים. ואע”ג דכתבה בשינוי מההיא ברייתא דקתני ל’ יום לתמחוי וכו’ כך היתה גירסתו בה. וכתב ההיא דהחמרת בפ”ד דה’ ע”ז. וכתב ההיא דהמודר הנאה מבני העיר בפ”ט והכל כפי פירוש הנודר”. דה’ נדרים. הרמב”ם (!) “מראי מקום” לדברי 5 הרי לנו לאפחותמשנאמרו “בנשימה אחת”, תוך כדי דיבור, ועליהם מוספת הערה מהותית בדבר “גרסת הרמב”ם” המשוערת בתלמוד! (“כך הייתה גרסתו בה”). הדבר אינו מפתיע: כפי שיפורט להלן, מעבר למרכזיותו של הרמב”ם בשדה ההלכה וההגות היהודית, התקבל הרמב”ם כ”מרא דאתרא” אצל קהילות המסתערבים (בשונה מקהילות ה’אשכנזים’, ה’ספרדים’ וה’מגורשים’ שלא אחת נטו גם אחר חכמי הלכה אחרים דוגמת הרי”ף והרא”ש). לשון הריא”צ בתשובותיו מאופינת בלשון עשירה, רווית ביטויים מקראיים, הניכרים בה - בעיקר בראש התשובות וחתימתן, אך לא אחת גם במהלכן ואפילו בשאלה - על כל צעד ושעל. לעתים, הופעת צירופי , ולא רק בתשובה, יותר בשאלה לשון מקראיים גם ממרמזת על כך שגם ניסוחה יצא מידי הריא”צ ולא מידי השואלים. בהקשר זה ראוי לציין גם את חלוקת ולא ל”סימנים” כנהוג בימינו. להלן 8”אמיריםהספר ל” נעמוד על כמה מאפיינים סגנוניים בולטים בחיבור שלפנינו. , בבואו להנגיש את 9 כדרכם של רבים מחכמי ההלכה ערך הריא”צ לא תשובותיו ולהעמידן ברשות הרבים, שנכללו בכרך רק את תשובותיו אלא גם את השאלות השו”ת שלו, ועל דרך הכלל – אך לא תמיד - משמיט מהם פרטים מזהים. לרוב משמיט הריא”צ את שמות המקומות ששימשו בסיס למתואר בשאלה, ” (כשהכוונה על עדתינו” או “עירנוומסתפק בכינוי “ דרך הכלל היא לעדת המסתערבים). לעתים מותיר שבו עוסקת התשובה (כגון המקוםהריא”צ את פרטי “דמשק”, “ענאביה” (סימן תפ”ז), “ירושלים”, “חמת”,

RkJQdWJsaXNoZXIy MTczMjUz