שו"ת ועוד - עלון המשפט העברי - גיליון מספר 32

שו"ת ועוד 6 השוק, שממנה לא ניתן להתעלם. כפי שציין פרופ’ פרם בדבריו שצוטטו לעיל (בתרגום חופשי,) “בכל התקופות נדרשו פוסקי ההלכה לצרכי השוק, כדי להבטיח שההלכה תישאר רלוונטית וכדי לשמור על שלמות החיים היהודיים.” נראה שביצור מעמדם המשפטי של סימני המסחר חורג מההגנה על הצרכן היחיד או על יוצר הסימן, תוך הכרה גם בשוק, באינטרס הציבורי ובשמירה עליהם: “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו... ונמצא שהדברים שווים לכל, ושהיא תועלת רבה ביישובו של עולם. והשם ברוך הוא לשבת יצרו. ונוהגת מצווה זאת בכל מקום ובכל זמן”) הרב חיים 476-475(. דוד הלוי מקור חיים השלם חלק חמישי ויפה פירוש החכם – “אתהלך לפני ה’ בארצות החיים” (תהילים קטז, ט.)ומהן ארצות החיים? “אמר רב יהודה: זה מקום שווקים” (תלמוד בבלי, יומא עא, א.)) . המשתמש בסימן. ראינו כי הצרכן מוגן מפניה 22 הטעיה ביחס לתכונות המוצר במסגרת דיני המכירה. ברם, מעבר להגנה על הצרכן, המשפט העברי מפנה את מבטו גם אל המשתמש בסימן. לצד הדינים של “אונאת ממון”) וראו גם תלמוד בבלי, בבא מציעא מט, ב, (שהוזכרו לעיל ועניינם הטעיה ביחס למחיר המוצר – הטעיה ביחס לנתונים שמשפיעים בעיני הצרכן על תכונות ואיכויות המוצר מכונה “גניבת דעת”) ולעיתים אף “אונאת דברים.” ראו למשל משפטיך ליעקב, חלק ג, סימן א, אות יב. (האיסור על גניבת דעת הוא איסור עצמאי להטעות את האחר, שמדגיש לא את הגנת הצרכן (שזכאי לתרופות גם ללא איסור זה, מכוח הפגם ברצון בעת ביצוע העסקה) אלא את הפגם שנפל במעשיו של המשתמש בסימן באופן מטעה. הוא אינו מעניק לצרכן עילת תביעה – שקיימת מכוח דיני הטעות – אלא מטיל איסור על המוכר: “בשונה מאיסורי ‘אונאה’ ודין הטעיה בחוזים, שבהם שני הצדדים – הקונה והמוכר – ניצבים במוקד, באיסור ‘גנבת דעת’ המוכר ניצב במוקד. זהו איסור על התנהגותו של המוכר ללא זיקה הכרחית לתוצאתה. לפיכך, אפילו לא תתבטל העסקה, כי בפועל הקונה לא הלך שבי אחר המצג הכוזב שהוצג לו, או שלא התחשב בו כגורם מכריע בהחלטה על רכישת המוצר, עדיין עשוי המוכר לעבור על איסור ‘גנבת דעת”’ (אביעד הכהן “על איסור הטעייה, אמת בפרסום, צרכנות הוגנת ואיסור גנבת דעת” פרשת (התשע”ז.)) 2 עמוד 466, השבוע עולה כי אונאת הממון, דיני הטעות והאיסור על גניבת דעת הם יריעות שונות של מטריית האיסור. חלק מהדינים מתמקדים בזכותו של הצרכן ובהגנה עליו, וחלקם מתמקדים בפגם שנפל במעשי המוכר ובאיסורים החלים עליו. ככל שמעשיו של המוכר כרוכים בהטעיה, הרי שיש בהם אף משום גזל מצדו של המוכר, היה ולא יבוטל המקח והממון יוחזר לבעליו: “כתיב, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. ולאו זה בכלל גזילה הוא”) ערוך השולחן, חושן משפט רכז, א. הפסוק בחלק הראשון של הציטוט לקוח מספר ויקרא כה, יד.)בד בבד, עצם התרמית היא בגדר גניבת דעת. לפי חז”ל, יש בגניבת דעת היבטים חמורים משל גניבת רכוש: “שבעה גנבין הן, הראשון שבכולן גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובות ויודע בו שאינו מקבל, והמפתח לו חביות שמכורות לחנוני והמעול במדות והמשקר במשקלות והמערב הנורה בתלתן ואת החומץ בשמן” (תוספתא, בבא קמא ז, הלכה ג.) מודגש כי “הראשון שבכולם” הוא גונב הדעת, בעוד שה”מעוול במידות והמשקר במשקלות” הגיעו למקום החמישי והשישי ברשימה. ביחס לגניבת דעת במסגרת עסקת מכר קובע הרמב”ם: “אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם... היה יודע שיש בממכרו מום, יודיעו ללוקח... אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים... אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר ישנים בחדשים... אין מערבין מים ביין ומי שנתערב לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן מודיעו”... (רמב”ם, משנה תורה, הלכות מכירה יח, הלכות א-ו. וכן ראו משנה, בבא מציעא ד, יב.) מדוגמאות אלה ואחרות ניתן לראות כי לצד הטעיה ביחס לתכונות הפיזיות של המוצר, כגון יין שמעורב במים או “מום” במוצר – האיסור מתפרש גם על הטעיה ביחס לאיכויות מופשטות יותר של המוצר, כגון או יצירת מצג לפיו כלי ישן הוא כלי חדש באמצעות ניקויו וצביעתו. האם האיסור של גניבת דעת יכול להתייחס גם למכירת מוצר עם סימן מסחר של אחר בלי רשותו? יש מפוסקי זמננו – כגון הרב יעקב אברהם, רב ודיין בקהילת חסידות צאנז – שהשיבו לכך בחיוב: “ובכל כגון זה [להתפרנס משמו הטוב והמוניטין שלו ומסמליו וסימניו המסחריים של אחר, או השגת כספים למוסד תוך שימוש מטעה בשם מוסד ידוע ] יש גם משום האיסור החמור של ‘גניבת דעת...’ נפסק בזה הלשון: ‘אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור...’ ועל אותו המשקל יש לומר אין ‘מנפחים את עסקו ומוסדותיו’ כדי שיראו ‘שמנים ורחבים’ ושעושים דברים רבים, מה שאינו נכון”) עמק המשפט חלק ד, סימן קלב, ד”ה “רק שראוי לציין,” “ובכל כגון זה.” האסמכתאות הושמטו.

RkJQdWJsaXNoZXIy MTczMjUz