שו"ת ועוד - עלון המשפט העברי - גיליון מספר 32

שו"ת ועוד 3 (שם, הלכה ה. וכן ראו בעניין האחרון תלמוד בבלי, בבא מציעא פג, א;) “אסור למכור סחורה, שיש בה פגם שאינו נראה... וכן אין למכור כל דבר שאינו ראוי למה שמתכוונים, כאילו הדבר טוב וראוי”(הרב )התשס”ז, 229 שמשון רפאל) רש”ר (הירש חורב (תוך הפניה לשולחן ערוך, חושן משפט רלב.) ככל שמדובר בעסקה שבה נהוג לייחס חשיבות לנכונות סימן המסחר, ומקובל לבטל את העסקה אם הסימן “מזויף” – ונראה כי זהו כיום המצב ביחס למוצרים רבים – הרי שהצרכן רשאי לכאורה לבטל את העסקה ולזכות בכספו בחזרה. עדיין עשויה להתעורר השאלה האם ה”מום” המדובר הוא רק מום “פיזי” במוצר, ואילו זהות היצרן אינה תכונה פיזית של המוצר עצמו. אך גם אם נניח ש”מום” מתייחס לתכונות הפיזיות של המוצר, וגם אם נניח שזהות היצרן כשלעצמה אינה תכונה פיזית של המוצר – סימן המסחר מוטבע באופן פיזי על המוצר. לכן אם נעשה בסימן שימוש בלתי מורשה, ואם נהוג לייחס חשיבות לסימן המסחר כשיקול ממשי בהחלטה איזה מוצר לרכוש – מוצדק לאפשר לצרכן לבטל את העסקה, וזאת גם אם הטעות ביחס לסימן המסחר אינה בעלת נפקות כלכלית רבה מבחינת ערך השוק של המוצר(וראו הדיון בספרו של דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב צבי בן יעקב משפטיך ליעקב, חלק א, סימן ב, אות ח)להלן: משפטיך ליעקב,(לעניין עסקה למכירת תוכנת מחשב, שהתברר בדיעבד כי קל יחסית לפרוץ אותה. ( על פי תפישת המשפט העברי, רכישת מוצר עקב טעות מחייבת את הסעד של מתן אפשרות לבטל את העסקה. אם לא היינו אומרים כן, העסקה הייתה ]מקח טעות[ = מוכתמת בצבעי גזל: “שדבר זה דומה להחזרת גזילה שאין לה זמן, ולעולם חייב הוא להחזירה”(פירוש “רמב”ם לעם” על הלכות מכירה ט”ו, הלכה ב, אות יא.) האם לצד ההגנה על הצרכן מפני הגנה על היצרן..19 מקח טעות, יש בסיס במשפט העברי לעילת תביעה של היצרן – בעליו של הסימן – עצמו? עם התרבות סימני המסחר והתחזקות מעמדם בשוק התרבו גם המשתמשים בהם ללא רשות, ופוסקי ההלכה נדרשו לתת את הדעת לשאלה זו. המשוכה המרכזית שבה נתקל המשפט העברי במישור זה היא התייחסותם של דיני הקניין בהלכה, ככלל, לחפצים ועצמים בעלי ממשות פיזית. הקושי הוא כפול פנים. ראשית, לא ברור באיזו מידה יוצר סימן המסחר הוא בעל זכויות קניין במובן הרגיל של המונח. שנית – והדברים קשורים – שמו של יוצר הסימן הוא דבר מופשט ולא פיזי. בנסיבות אלה פנו הפוסקים לאפיקים אחרים, וניסו למצוא עילת תביעה ליוצריהם של סימני מסחר במסגרת ענפי משפט אחרים, תוך הדגשת היסודות של נזק, הנאה ממאמציו של הזולת ודיני התחרות ההוגנת. מאלף יהיה להתמקד בשתי תשובות הלכתיות, האחת ממזרח והשנייה ממערב, ולעמוד על השונה והמשותף להן. לרבי חיים פלאג’י (החבי”ף,)מגדולי חכמי טורקיה נשלחה שאלה המובאת בספרו 19-, שפעל במאה ה כעשר 1877 “רוח חיים,” שנדפס באזמיר בשנת , שנים לאחר פטירתו. השואל הוא אדם שייצר חוטים מצמר גפן ומכר אותם בטורקיה. מוצריו צברו מוניטין חיוביים עם השנים, עד שהחל לסמן את החוטים שמכר בסימן מסחר הנושא את הכתובת “ב’אבאס מאלי” “]סחורת החכם.[“ בהמשך הוא הרחיב את עסקיו לביירות ולדמשק, ולאחר כשנה וחצי גילה שאדם אחר החל למכור בביירות חוטים דומים לשלו, בליווי סימן המסחר שבו הוא משתמש. החבי”ף מסיק כי השימוש בסימן המסחר ללא רשות אסור, כאשר במוקד הכרעתו עומדים נימוקיים מעיןנזיקיים: “לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, דהווא ליה ]שהמשתמש בסימן[ משיג גבולו, כיוון דמטי ליה פסידא ]שנגרם לו הפסד[ בעבור זאת.” בהמשך מובאות דוגמאות שונות לפסיקות שניתנו בדיני התחרות ההוגנת והשגת גבול, והחבי”ף מציין כי “ידעתי דבכל הני ]שביחס לכל המקורות[ שהבאתי יש לחלק בין הנושאים, ]ואולם[ הנה הצד השווה שבהם הוא דכיוון... דמגיע לו נזק בשביל אשר ישא את שמו – מעכבין בידו, דלא תעשה כזאת”... )רבי חיים פאלאג’י רוח חיים, סימן שעו, ד”ה “עינא דחזי") הדגש הושם אפוא בכך שהשימוש בסימן המסחר מסב נזק למשתמש. בדיון ובהכרעה לא מבואר מהו בדיוק הנזק שנגרם לבעל סימן המסחר, אולם הדברים מפורטים בטענות שטען בעל הסימן, ושהובאו קודם לדיון ולהכרעה: “דידוע שזה החוט של צמר גפן יש בו כמה מדרגות טובות ורעות... ואם כן, כל אדם ימכור מהמין הגרוע או חסר, וישים חותם חבירו עליו, והקונים תולים הגרעון בבעל החותם.” בדומה לטענותיה של שאנל, גם כאן נטען כי הפגיעה הכלכלית בבעל הסימן טמונה באפשרות שהצרכן ייחס בטעות איכות נמוכה למוצריו של השואל. מעניין המיקוד דווקא באפשרות של מכירת סחורה מאיכות נמוכה, ולא בהסבת מכירות ישירה – טענה שמועלית בהמשך רק כטענה חלופית. זאת ועוד, בהמשך אף מובא כי האדם שמשתמש ללא רשות בסימן המסחר טען שסחורתו טובה יותר מהסחורה המקורית, ולכן לא צפוי להיגרם לשואל נזק. במענה על כך נאמר כי “אם כדבריו, שהצמר גפן שלו הוה טוב משלי – אם

RkJQdWJsaXNoZXIy MTczMjUz