שו"ת ועוד - עלון המשפט העברי - גיליון מספר 32

שו"ת ועוד 12 ראיתי להשיב מפני הכבוד כי ירא אנכי פן ח”ו בסוף היחידים יפרקו עול התורה מעליהם, ויבאו החכמים כולם ח”ו לידי זלזול, ונמצא שם שמים מתחלל, ואין מקיפין בחלול ה’ אשר לא יכופר עונו עד למות. ולכן ראיתי להרחיב הדבור בזה, והשומע ישמע והחדל יחדל, ולא אמנע טוב מבעליו לבל ח”ו יתקיים בי מונע בר יקבוהו לאום וכו’ “. רגישותו של הריא”צ לסבלם ושוועתם של דלים ורשים, יתומים ואלמנות, ניכרת היטב בתשובותיו. כך, בהכרעותיו המהותיות, וכך גם בניסוח הדברים, ולא רק שאלהולעתים אפילו ברטוריקה ובניסוח ה בנוסח התשובה. כך, למשל, בשאלה שעניינה בחשש לנישול יתומים מירושתם שלא כדין באמצעות קרובי משפחתם שטיפלו בחלוקת נכסי העיזבון: “והילדים הקטנים לא ידעו בכך, כי כתב הואקף הנ”ל כבשוהו קרובי המשפחה שטיפלו בחלוקת העיזבון] =[ , גם כי מכרו מהם הקרקע והעלימוהו תחת ידם אחרת לגוי אלם, אשר אין מקום להוציא בלעו מפיו, גם כי הם נתגברו כי מי יוכל לדון את שתקיף ממנו, בערכאות בדברי שקר באומרם שהקרקעות ההם , והנה בזה ירשום מאבותם ואינם מכלל הואקף הנ”ל במכירה ההיא חילקו עם דוד היתומים ההם חלקם, ומודה זה שהקרקעות שמכרו היו מכלל הואקף ההוא, ולגנוב מאחרי הקטנים דמי הקרקעות ההם, ולגנוב מאחרי הקטנים ההם דמי קרקעותיהם המוקדשים לפירותיהם לעולם, ולבלע זכות העניים אשר הקרקע ההיא היתה מוקדשת לפירותיה לתת ככר קמח תחת פירותיה לעניי דמשק ועיר העונאכיה ועיר גוואבר בכל .”שנה בחג המצות, ובכך לקתה מדת דין העניים ההם כאמור, רגישות זו של הריא”צ ניכרת לא רק במילים, ברטוריקה בעלמא, אלא גם במהות, בהכרעת ההלכה. הריא”צ הידר אחר “כוחא דהיתרא”, וכך נהג במיוחד במקום שבו כפות המאזניים ההלכתיות היו מעויינות. דוגמא לכך מצויה בסימן תע”ג,שבו נשאל על מעשה יורינו מורינו שאלה.הריא”צ כדלהלן: “ ונמכרה בחלקים דקים , בהמה הכשיר השוחט, שהיה , ובחלק הצלעות מצד אחד ליחידים נפרדים במקולין בצלעות שעל גבי החזה נמצאת כעין סירכא חתוכה בצלע ג’ וד’ ממנה, ובבשר שביניהם סרוכה יחד. ושאלו עליה לשוחט והשיב כי אמת הוא שהיתה שם במיצר החזה סירכא, והוא חתכה, דבכמקום רביתא והבהמה היתה של ישראל שהתורה חסה היא וכשרה, וחכם העיר, חלק עליו באומרים המקום על ממונן, ר – כפשוטו – אחר בהמתו בערב שבת (ראה שבת ֵ מ ַ ח ְ והוא “לשון נופל על לשון”, מחמר – לשון חומרא, ורמיזה לדין המ .11 קנד, ע”א). ההוא לא יקרא מיצר החזה והיא טריפה”. לפי המתואר בהמשך השאלה, נדרש אפוא הריא”צ להכריע בין השוחט לבין “חכם העיר”. אין צריך לומר שמעבר לפן ההלכתי, שמתמקד בדיני שחיטה וטרפות, בסימן זה משתקף מתח בין שני בעלי סמכות בקהילה, ובשאלה “מיהו הפוסק האחרון”, השוחט – שמתחילה חשוד להכשיר כל ספק כדי להשביח מקחו ולהשיא את רווחיו, או “חכם העיר”, הרב המקומי שלכאורה אינו “בעל עניין” בתוצאות הבדיקה, ואין לו בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה. בתשובה ארוכה, הנסמכת על עשרות מקורות, מורה הריא”צ לקולא, ומחזק את היתר הבשר וכשרותו, כפי שפסק השוחט. אכן, מעבר לדיון ההלכתי הצרוף, מבין השיטין בוקעת היטב דאגתו של הריא”צ הן לכבודו ולשמו הטוב של השוחט, שעל השחיטה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, והן דאגתו לעניים, שמקצתם קנו כבר את בשר אותה בהמה, והטרפתה כעת תגרום להם נזק ועשויה להרע עוד יותר את מצבם הרעוע ממילא. יתר על כן: כפי שעולה מתוכן התשובה, במקרה הספציפי שהוא דן בו, נדונה שאלת כשרות הבהמה - עובדה שלא הוזכרה בגוף השאלה כפי בערב שבת שהיא לפנינו! – עובדה המגבירה את הצורך בהקלה, היה והיא בגדרי ההלכה, כדי לאפשר לכל אותם יהודים שקנו את הבשר (וחלקם אולי כבר בישלו אותו – להימנע מן ההפסד המרובה שכרוך בהשלכת הבשר, הכשרת הכלים שנתבשל בהם ובצער אי אכילת בשר בסעודת השבת. לאחר שהוא סוקר עשרות מקורות הלכתיים רלוונטיים, שמהם הוא מסיק כי ניתן להכשיר במקרה ובנדון דנן החכמה זה את הבשר, מוסיף הריא”צ: “ תחיה את בעליה, להורות ולהתיר על פי התורה, ולא ללכת על פי סברה לא ברה לחומרא על אחרים, לאבד כל שכן ממונן של ישראל, אשר התורה חסה עליו. בפסקי ’11 מחמר אחר בהמתו בשבתבערב שבת דהוי , לא מפי סופרים וספרים, כדעת הרא”ש, לענה ורוש קלושה וחלושה, לא זורה ולא חובשה, בחזות קשה, ולהוציא לעז על טבח ולאו כל כמיניה לאסור המותר, ומה גם עתה שנמכרה לחלקים דקים .חכם וכשר ליחידים, ולקצת עניים מרודים ובלתי ניכרים ובערב .”...שבת חידת אי הבאת הספר לדפוס עוד בחיי הריא”צ, או למצער בסמוך לאחר פטירתו – למרות ההכנות

RkJQdWJsaXNoZXIy MTczMjUz