שו"ת ועוד - עלון המשפט העברי - גיליון מספר 32

שו"ת ועוד 11 הקב”ה!]. בהמשך =[ רו ְ ליוֹצ יז, ע”א) “ועושה נחת רוח דבריו, מביא הריא”צ חידוד לשון משל עצמו: “ואם בתחילה נסנו מן הפח, לבסוף לא נפול אל הפחת”. וכיוצא בזה בראש תשובה אחרת באותו פולמוס (“אבקת רוכל”, ראש סימן קצ): “על דבר הסכמת היתה קצובה החייבים בשערי בת רבים, הקצבים, .” קצבה... לפניכם, בדבר שאין לו למרות מעמדו הרם, עצמאותו ההלכתית ותקיפותו, נקט הריא”צ במקומות הרבה בתשובותיו – כדרך כך, למשל, .בלשון ענווה וסגנון חכמי הדורות ההם - בקטעי חריזה שיצאו מידו (“ואנחנו בעניותנו, אין כח בנו להיות עוטרים דברי האוסרים, ולא מכתירים דברי המתירים”), וכך גם במקומות אחרים, דוגמת ואנחנו בעניותינו נסגרו שערי חכמה סימן תע”א: “ לפנינו, ואין אנחנו יודעים לעמוד על דין התורה ושרשיו בשלימות”. הריא”צ נוקט לשון ענווה כלפי דורות קודמים וחכמים אחרים גם בפולמוס היתר הטבילה לנשים במצרים במימי הנילוס. בתשובתו המחורזת כולה, הוא כותב בין השאר: “ יחד אבות ובנים, סומכים בזה על קצת ואנחנו חלושי רעיונים, הגאונים, אבירי כח ואונים, טבענו ביון מצולת היגונים, ועם קדוש ממלכת כהנים, . וכך גם בהמשכה: במקומם באו בנות יענה ותנים” “בדבר שוכני ערץ, בדעתם הרחבה, בכל סברה ברה וטובה, בדעת חשובה ימלאו פני תכלת, גובה חלקם ואיך נוכל לבא עד מעון קצם בחיים הנצחיים באיים, יער כרמלם, להפיל לארץ מנלם, ולהשיג את גבולם, והמה מעמידי עולם, הבית והאולם, ודעתינו חלושה וקלושה, בחזות קשה, לא זורה ולא חובשה, במצח נחושה”. עם מידת הענווה והרדיפה אחר השלום שניחן בהן, ולצד ההערכה והכבוד הרב שרחש הריא”צ לעמיתיו חכמי ההלכה, הוא שמר בתקיפות על עצמאותו ומעמדו וקיים בעצמו מצוות “לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא”. כאשר סבר שעמדתו נכונה, ובעיקר כאשר חש שנעשה עוול במשפט, ועוד יותר כאשר זה נעשה כלפי אנשים חסרי עוצמה ומעמד, לא חת ולא ירא מפני איש. ביטוי לכך ניתן בכמה הזדמנויות. כך, למשל, בעמידתו האיתנה שלא להוציא לעז על גטשניתן לנערה קטנה, לאחר שבעלה – ובעיקר אביו הדיין - הדיין ביקשו להוציא עליה שם רע ולטעון שלא היו לה בתולים. זעיר פה זעיר שם משלב הריא”צ בתשובותיו גם תוכחות מוסר. כך, במיוחד, כאשר מגיעים הדברים לעניינים של יושר ויושרה, משוא פנים, פגיעה בטוהר מידות או בעניים ודלים, יתומים ואלמנות, או דברים שהצנעה יפה להם ויש לקיים בהם מצוות “התרחק מן הכיעור והדומה לו”. כך למשל בסוף סימן תס”ד: “וזה ודאי לא יכחישוהו אלא מי שלא ראה מאורות מימיו”. וכיוצא בו בסוף סימן תקל”ז: “וחילוק זה אמת לא יכחישנו אלא מאן דלא חש לקימחיה, ונכון הוא, ולא מסיק משמעתא כמא דמסיק תעלא מבי כרבא, והוא חכם בעיניו, ואפילו בר בי רב דחד יומא לא הוי, ושיקול דעתו - קלישא היא, ולא ראה מאורות מימיו, לצד או שראה ושם חושך לאור ומעקשים למישור”. רדיפת האמת, שבה ומתגלה אפוא בדברים נחרצים אלה עמידתו העצמאית והאיתנה של הריא”צ על משמר שורת הדין ומידת האמת, מבלי שיגור או יישא פניו לאיש, ואפילו חכם גדול הוא. ראיית הרמב”ם כ”מרא דאתרא” והליכה אחר המנהג כפי שעולה מהחיבור שלפנינו, סמך הריא”צ על דברי הרמב”ם בכל צעד ושעל, ואין כמעט סוגיה שאין הוא נעזר בדבריו כדי לתמוך בהם את יתדותיו. עמדה זו מקבלת משנה תוקף כאשר משווים אותה עם עמדותיהם של חכמי הלכה אחרים בני התקופה. רקע לעמדה זו של הריא”צ, ניתן למצוא בדבריו בכמה מקומות, שבהם הוא נותן ביטוי להכרתו ברמב”ם כ”מרא דאתרא”, וממילא יש לפסוק תמיד על פיו. וכך כותב הריא”צ באחת מתשובותיו (סימן תקכ”ד), שעסקה בהרחבה בדיני יבום, ובה הכריע הריא”צ כרמב”ם, שמצוות יבום קודמת למצוות חליצה, והוא ודיינו לסמוך על הר”ם במז”ל שהוא הרב מדגיש: “ בגלילותינו, ויש לנו לנהוג כמותו אפילו בקולתו, וכאשר אנחנו נוהגין עד עתה”. כמו אצל חכמי הלכה אחרים, גם אצל ריא”צ למנהג שמור מקום מיוחד בהכרעת ההלכה. כחכמים אחרים, ייחס ריא”צ משקל רב למנהג גם במקום שבו לכאורה הייתה קיימת סתירה בינו לבין ההלכה. ביטוי לכך ניתן בין השאר גם בהיתרו לנשות קהל קהיר להמשיך ולטבול במימי הנילוס לשם טהרתן. אהבת שלום ורגישות אנושית וחברתית עיון בתשובות מלמד שהריא”צ אהב את השלום והשתדל – במידת האפשר – לברוח מן המחלוקת. מאמרי חז”ל בשבח השלום, כמו גם צירופי לשון המבטאים ערך נעלה זה, שגורים היו על פיו, וזרועים בתשובותיו על כל צעד ושעל. לא אחת מפליג הריא”צ בשבח השלום ובגנות המחלוקת, הרבה למעלה מן הנחוץ לצורכי תשובתו. כך, למשל, הוא כותב בראש “עם היות כי מעולם תשובתו המחורזת, בסימן תע”א: ובוקות מבולקות נשמרתי מבא בסלע המחלוקות, בחוקות מחושקות, ולא להכניס ראשים בין ההרים הגבוהים ליעלים, צורכי מימי התורה בשעלים, אנשי חיל רב פעלים, בעלי אסופות חיילים חיילים, מ”מ

RkJQdWJsaXNoZXIy MTczMjUz