שו"ת ועוד - עלון המשפט העברי - גיליון מספר 32

שו"ת ועוד 10 “ג’ובאר”, “צפת”, “דמשק”), אך משמיט הימנה את שמות המעורבים בעניינה, וזאת גם כאשר לא מדובר בשמות בעלי הדין שראוי לשמור על צנעת פרטיותם, אלא גם כאשר מדובר בשמות של חכמים גדולים, כגון בן דורו הזקן ממנו, הרדב”ז, הוא משמיט לעתים את שמותיהם ומסתפק רק בכינוי כללי כגון “החכם השלם” או “רבני צפת”. אכן, גם לכלל זה יש חריגים. כך, למשל, בשאלה שבסימן תס”ט, מצטט הריא”צ “מעשה בית דין” שנשמרו בו פרטי בעלי הדין: “וזהו טופס המעשה בית כד אתת מרת דין: במותב תלתא כחדא הוינא בי דינא, לישבע שבועת דולסא אלמנת הר”י יחיאל חזן נ”ע אלמנה...”. לעתים, בשאלה ובתשובה זרועים פרטי ריאליה רבים, שניתן לאששם גם ממקורות היסטוריים אחרים המעידים על המאורעות שמתוארים בהם. אכן, לעתים מידי ספק לא יצאנו. כך, למשל, בסימן ובא שמעון היה גר בארץ הנגב, ראובן שאלה. תע”ו: “ פייסא נקרא ואמר לו: יש לי פקדון חתיכת בגד אחד ה פיסת אריג] והיא של עניי עיר פלונית אשר =[ פאניו אתה הולך שמה, בבקשה ממך תעשה חסד עם אותם עניים להוליכה להם ותמסרה ביד פלוני שם. השיבו כי אנכי רוכב על ראובן: אין לי מקום להוליכה, יען סוג של אוכף], =[ סוס על מרכב כסא, ולא על תנבלית ואפילו האדריששלי אני מוסר אותם לחמר שאיני יכול האמנם אם תרצה, תמסור אותם להוליכם תחתי, לחמר, ועיני השגחתי יהיו עליה בדרך...”. הניסוח על דרך לשון המקרא (“בארץ הנגב”, “יען”, “ויחנו כולםשם”, “וישכבבמקוםההוא”, “ויהי בבוקר”, “ויוודע הדבר”, “וייחר לו מאד”, “ ויבקש לשלוח יד”, “ועמיה שריה נהורא”, ועוד), כמו גם שילוב מאמרי חז”ל (“בני אדם שחביב עליהם ממונם יותר מגופם”) מרמז על כך שגם שאלה זו נוסחה בידיו האמונות של הריא”צ. על אף השמות הכלליים (גנריים), “ראובן” ו”שמעון”, שילוב הלעזים שבה (“פייסא פאניו”; “תוכלית/תנבליט”; “אדרי”ש”/”אראדי”ש”) מלמדים לכאורה שמדובר בשאלה שבאה לפני הריא”צ והוא נדרש להכריע בה הלכה למעשה ולא רק באופן תאורטי. עם זאת, נוסח התשובה שמורכב כמעט כולו מקטעי מובאות של ראשונים מטה את הכף לכך שמדובר בתשובה “לימודית” (או, למצער, תשובה “לימודית” שבסיסה היה ריאלי, שאלה שנשאלה . ראה לעניין זה: אביעד הכהן, “שירת המשפט”, בתוך: פרשת השבוע – עיונים משפטיים בפרשיות התורה (א’ 10 ; אביעד הכהן, “שירת המשפטשל חכמי צפון אפריקה”, 104-95 ’ הכהן ומ’ ויגודה עורכים, ירושלים תשע”ב, כרך ב, עמ , בשלח תשפ”א. 511 פרשת השבוע, גיליון מס’ הלכה למעשה, אך התשובה נטתה לכיוון ה”לימודי”). כאמור, לשונו של הריא”צ קובעת ברכה לעצמה ודורשת עיון מיוחד. לצד לשונות שגרה, הרווחים בספרות ההלכה, מרבה הריא”צ לשלב בדבריו צירופי לשון מקראיים, ואלה ניכרים ביצירתו במיוחד בראש התשובות וחתימתן, אך לא אחת גם במהלכן – על כל צעד ושעל. לא אחת מבליע הריא”צ את חידושי לשונו בנעימה, תוך שהוא עושה שימוש בכל מכמני הלשון העברית לרבדיה השונים. לא אחת הוא משתמש גם במלים נדירות יחסית באוצר לשונם של חכמי ההלכה. בדרך הילוכו בנתיבות ההלכה, מרבה הריא”צ – - להשתמש בלשון 10 כחכמים רבים, לפניו ולאחריו הדוגמאות לכך רבות מספור, על כל צעד .מחורזת כך, למשל, בחתימת .ושעל, ולא נביא אלא אחת מהן תשובתו שנכללה בשו”ת “אבקת רוכל”: “נאם ח, ובאהבת ַָ ח, לאומרים האח הא ָ הצעיר...לבו בוער כא , ועל ַ יח ִ ח, בריח מימי התורה יפר ָ האמת דבק מא , למראה עיניו ישפוט ַ יח ִ עובריה ומחלליה יריע אף יצר , יוסף ַ יח ִ , הקוטפים מלוח עלי ש ַ יח ִ ולמשמע אוזניו יוכ ." ַ יאח ִ בן לאדוני אבי אברהם בן צ שליטת הריא”צ במכמני התורה, בנגלה ובנסתר, כמו גם בתורת הלשון, הביאה אותו לשלב אגב דרך הילוכו בנתיבות התשובות גם אמרות כנף ומכתמי “לשון נופל על לשון”. כך, למשל, בפתח אחת מתשובותיו ב”פולמוס הקצבים”, שעניינו בתקנת קהל שהגבילה את חופש העיסוק של קצבים בשל פגמים חמורים שנתגלו במעשיהם: “על הוראת הסכמת הקצבים בכל תוקף, שקבלוה עליהם שנעשית פה דמשק קדשים, ועשו בשרם כבשר ,שנים )!(לזמן עשרה הסכמות, משונה משאר וחרמות, וקבלוה בנידויים התרתי בהסכמת ,נפשות ובתוך הזמן מחמת סכנת החכמים שאתי חלק ממנה להצילם מן הסכנה, ,פלילים ואויבינו ,מעלילים בהיות הגוים עליהם כדין כל ספר, עלילות ברשע אשר אין להעלותם על . בהמשך תשובתו שם, מדבר הריא”צ על חפ”ר”בני רבנים הממאנים להתיר את תקנת הקהל משיקולים זרים, וכותב בין השאר - הפעם מדברי בעל "תרומת הדשן"...” את חידוד הלשון המתייחס לרב שפועל בהכרעותיו ההלכתיות משיקולים זרים ופסולים, כדי , והוא ”רו ְ צ ִ לעשות נחת רוח לי“ להרבות שכר לעצמו, לשון נופל על לשון, על משקל האמור בחז”ל (ברכות

RkJQdWJsaXNoZXIy MTczMjUz