שו"ת ועוד - עלון המשפט העברי - גיליון מספר 32

32 גיליון | 2022 אדר ב' תשפ"ב מרץ | - לשכת עורכי הדין בישראלעלון המשפט העברי שו"ת ועוד הסיפור במגילת אסתר משקף מהפך דרמטי, בו המציאות כולה נהפכת על פניה וכל מה שהיה אמור להתרחש - אכן מתרחש, אבל הפוך. מכאן הביטוי "ונהפוך הוא" שמקורו במגילה. ביום "אשר שׂיברו אויבי היהודים לשלוט בהם", בדיוק בו ביום: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (מגילת אסתר, ט', א'). גם עמוד התליה שהכין המן בכדי לתלות עליו את מרדכי, שימש לתלייתו של המן עצמו. כך, התמונה של מרדכי למעלה רוכב על הסוס, והמן למטה - מוליכו, בעוד שאיפת המן הייתה לראות אותה תמונה, אבל בדיוק בצורה הפוכה. וישנן דוגמאות נוספות. לולא "ונהפוך הוא", חודש אדר עלול היה להיות חודש של בכי ומספד, אך הוא הפך לחודש של שמחה: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (מגילת אסתר ט', י"ב). . גם "ונהפוך הוא" מבטא את האמונה ואת התקווה כשנדמה שכלו כל הקצין וכי "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" ולכאורה אין עוד סיכוי להינצל – צריך להמשיך להאמין. נסים קורים. עובדה: אנחנו כאן. הרמב"ם כתב שלעתיד לבוא, בימות המשיח, יתבטלו כל ספרי הנביאים וכל הכתובים של עם ישראל חוץ ממגילת אסתר (הלכות מגילה ב', כ'). אף על פי שכל זיכרון הצרות יתבטל, "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני "(ישעיהו ס"ה, ט"ז( - ימי הפורים לא יתבטלו, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט', כ"ח) .מגילת אסתר תישאר לנצח כסמל של אמונה ותקווה. פורים שמח! ונהפוך הוא עו"ד אפרת רוזנבלט, סגנית נשיא בית הדין המשמעתי הארצי בלשכה ומרצה למשפטים במוסדות אקדמיים חברות וחברים יקרים, אנו לקראת חג הפורים, שנחגוג כולנו השבוע. פורים, מכונה כך, על שם ה"פור" שהטיל המן הרשע כדי לקבוע את היום שבו יבוצע הטבח ביהודי האימפריה הפרסית. לשמחת כולנו, רצח העם לא מומש וכיום, כשמאחורינו מדינה יהודית וכשלפנינו צבא הגנה לישראל, נדמה, כי חרב הכיליון כבר לא תונף בנקל כנגד יהודי העולם בכלל ויהודי ישראל בפרט. נגיף הקורונה, עדיין כאן, ואם לא די בכך, משפיעות רוחות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה על הנעשה בארץ ובעולם, כאשר שצף הפליטים ממשיך והחשש ממשבר הומניטרי הולך וגובר. לשכת עורכי הדין בישראל חרטה על דגלה לסייע בפעילותה השוטפת לכל אדם באשר הוא אדם. הירתמותם של עורכות ועורכי הדין חשובה במיוחד דווקא בעתות משבר, כאשר פגיעה מחפים מפשע מתרחשת באופן ברור וזועק, אז אנו נדרשים להגיב במהירות ולהושיט יד לכל אדם אשר זקוק לסיוע. בהתאם, אנו בלשכת עורכי הדין, מצאנו לנכון לסייע לאזרחי אוקראינה, ולבקש לשם כך את עזרתם של חברות וחברי הלשכה. הגיליון החדש של שו"ת ועו"ד היוצא לאור לכבוד חג הפורים, מהווה המשך ישיר לעשייתה הרבה של הלשכה ובכלל זה של ועדת משפט עברי. בגיליון הנוכחי תוכלו ליהנות מאוסף מאמרים מרתק שבכתיבתו לקחו חלק, בין היתר, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופט ניל הנדל, פרופ' אביעד הכהן, עו"ד אפרת רוזנבלט ועו"ד יוסף שטח. אני רוצה להודות לעורך הגיליון, לחברי מערכת הגיליון, ולחברי ועדת משפט עברי ולעומדים בראשה, על עבודתם החשובה ותרומתם לקידום ועידוד השימוש במשפט העברי. חג פורים שמח, מבדח ובריא לכם ולבני משפחותיכם. בברכת חברים, אבי חימי, עו"ד ראש לשכת עורכי הדין ראש לשכת עורכי הדין אבי חימי,עו"ד דברי ברכה

שו"ת ועוד 2 :31.10.21 נ' סנט וויש בע"מ. להלן מפסק הדין שניתן ביום Chanel 8668/19 ע"א ו. המשפט העברי . השימוש בסימני מסחר, 17 שהלך והתעצם במאתיים השנים האחרונות, לא פסח גם על קהילות יהודיות ברחבי העולם. כך דרכה של הלכה. לעיתים הדין עצמו יוצר דיון וליבון. למשל, ציווי התורה “לא תלך רכיל בעמך” (ויקרא יט, טז.) כלל זה עורר שאלות רבות ושונות ביחס לגדריו המדויקים והמצבים שבהם הוא חל. מהם גבולות האיסור של רכילות ולשון הרע?(ראו למשל ספרו של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין על שמירת הלשון, חפץ חיים, שמוקדש כולו לסוגיות אלה) אך לעיתים העובדות הן שיוצרות את הצורך בדיון ובקביעת הדין. כך בענייננו. סימני מסחר הגיעו לשווקי העולם. פוסקי הקהילות השונות החלו להישאל ולהידרש לעניין, ופנו לבחון את עמדת המשפט העברי ביחס לתופעה המסחרית ההולכת וגדלה. סימני המסחר אמנם אינם מוגדרים ככאלה במשפט העברי הקדום, אך כפי שכתב פרופ’ אדוארד פרם מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב, שמומחיותו בהיסטוריה של ההלכה והתפתחותה: ”like rabbis in all periods… rabbis had to address the needs of the marketplace in order to keep the halakhah relevant and maintain the integrity of Jewish life"(EDWARD FRAM, IDEALS FACE REALITY – JEWISH LAW AND LIFE IN POLAND 162 (1997) ,שטף חיי השוק שהוליד את סימני המסחר הוליד גם את הצורך להגדירם מבחינה משפטית ולהסדירם. כך, באמצעות ארגז הכלים העשיר והגמיש שמעמיד המשפט העברי לרשות הפוסק. בהקשר של סימני מסחר, הכלים ההלכתיים מופעלים מארבע נקודות מבט שונות, שכל אחת מהן זורקת אור על היבט אחר של השימוש בסימן מסחר של אחר: הצרכן, היצרן, .השוק, והמשתמש בסימן ללא רשות עמדנו על כך שבלב דיני סימני הגנת הצרכן..18 המסחר מצוי המידע שהם מספקים לצרכן על הזיקה שבין יצרן למוצר. דינים אלה מעניקים עילת תביעה ישירה ליצרן, אך זו מגינה למעשה ובאופן עקיף גם על הצרכן. אך האחרון זכאי גם להגנה ישירה של הדין מפני שימוש ללא רשות בסימני מסחר, גם במשפט העברי, מכוח דיני המכירה החלים על עסקאות. אם הצרכן הוטעה לחשוב כי מוצר סומן בסימן מסחר בידי יצרנו, אך מדובר ב”חיקוי” של סימן מסחר, יכולות לעמוד לזכותו תרופות שונות מכוח דינים אלה. ככל שערכו הכלכלי של מוצר “ממותג” גבוה יותר מזה של מוצר לא ממותג, והצרכן שילם עקב טעותו מחיר גבוה ממחיר השוק עבור המוצר, לתפיסתי מדובר ב”אונאה” שעשויה לזכות את הצרכן בפיצויים או באפשרות לבטל את החוזה (ראו והשוו לשולחן ערוך, חושן משפט רכז, א-ד, לעניין מכירת מוצר במחיר גבוה ממחיר השוק או נמוך ממנו.) לצד זאת, וגם אם לטעות ביחס לזהות היצרן אין השפעה על מחיר המוצר או שיש לה השפעה מועטה בלבד, עדיין עשויות לעמוד לרוכש תרופות שונות מכוח דיני המכירה במשפט העברי. הבסיס לכך הוא הכלל לפיו אם אדם קונה ממכר מתוך טעות ביחס לתכונותיו האמיתיות, נפתח הפתח לביטול העסקה ולתשלומי השבה: “המוכר לחבירו במדה במשקל או במניין, וטעה בכל שהוא – חוזר לעולם... המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח – מחזירו, אפילו לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא... אין מחשבין פחת המום. אפילו מכר לו כלי שוה עשרה דינרין, ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר – מחזיר את הכלי, ואינו יכול לומר לו: ‘הילך איסר פחת המום,’ [מפני] שהלוקח אומר ‘בחפץ שלם אני רוצה”’ (רמב”ם, הלכות מכירה ט”ו, הלכות א-ד.) דיני החוזים של המשפט העברי מאפשרים לצרכן שטעה לחזור בו מעסקה שנערכה בנסיבות שבהן היה במוצר “מום,” ואפילו כזה ששוויו נמוך יחסית. כך כשמדובר בטעות, ובוודאי כאשר מדובר בהטעיה מצד המוכר, שאז לפי דעות מסוימות הצרכן רשאי לבטל את העסקה גם בנסיבות שבהן לא היה רשאי לעשות כן אלמלאההטעיה (ראו חוק לישראל – פגמים בחוזה: )209-20 117-116, מראית עין, טעות, כפיה ועושק ) נחום רקובר עורך, התשע”ב.)) האם 8 ובפרט ה”ש ( טעות ביחס לזהות היצרן נכנסת לגדר זה? הרמב”ם ממשיך ומבאר כי “כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה – מחזירין... שכל הנושא ונותן סתם – על מנהג המדינה הוא סומך” ההגנה על הסימן המסחרי,על הצרכן, על היצרן ועל השוק - במשפט העברי כב' המשנה לנשיאה השופט ניל הנדל , בית המשפט העליון

שו"ת ועוד 3 (שם, הלכה ה. וכן ראו בעניין האחרון תלמוד בבלי, בבא מציעא פג, א;) “אסור למכור סחורה, שיש בה פגם שאינו נראה... וכן אין למכור כל דבר שאינו ראוי למה שמתכוונים, כאילו הדבר טוב וראוי”(הרב )התשס”ז, 229 שמשון רפאל) רש”ר (הירש חורב (תוך הפניה לשולחן ערוך, חושן משפט רלב.) ככל שמדובר בעסקה שבה נהוג לייחס חשיבות לנכונות סימן המסחר, ומקובל לבטל את העסקה אם הסימן “מזויף” – ונראה כי זהו כיום המצב ביחס למוצרים רבים – הרי שהצרכן רשאי לכאורה לבטל את העסקה ולזכות בכספו בחזרה. עדיין עשויה להתעורר השאלה האם ה”מום” המדובר הוא רק מום “פיזי” במוצר, ואילו זהות היצרן אינה תכונה פיזית של המוצר עצמו. אך גם אם נניח ש”מום” מתייחס לתכונות הפיזיות של המוצר, וגם אם נניח שזהות היצרן כשלעצמה אינה תכונה פיזית של המוצר – סימן המסחר מוטבע באופן פיזי על המוצר. לכן אם נעשה בסימן שימוש בלתי מורשה, ואם נהוג לייחס חשיבות לסימן המסחר כשיקול ממשי בהחלטה איזה מוצר לרכוש – מוצדק לאפשר לצרכן לבטל את העסקה, וזאת גם אם הטעות ביחס לסימן המסחר אינה בעלת נפקות כלכלית רבה מבחינת ערך השוק של המוצר(וראו הדיון בספרו של דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב צבי בן יעקב משפטיך ליעקב, חלק א, סימן ב, אות ח)להלן: משפטיך ליעקב,(לעניין עסקה למכירת תוכנת מחשב, שהתברר בדיעבד כי קל יחסית לפרוץ אותה. ( על פי תפישת המשפט העברי, רכישת מוצר עקב טעות מחייבת את הסעד של מתן אפשרות לבטל את העסקה. אם לא היינו אומרים כן, העסקה הייתה ]מקח טעות[ = מוכתמת בצבעי גזל: “שדבר זה דומה להחזרת גזילה שאין לה זמן, ולעולם חייב הוא להחזירה”(פירוש “רמב”ם לעם” על הלכות מכירה ט”ו, הלכה ב, אות יא.) האם לצד ההגנה על הצרכן מפני הגנה על היצרן..19 מקח טעות, יש בסיס במשפט העברי לעילת תביעה של היצרן – בעליו של הסימן – עצמו? עם התרבות סימני המסחר והתחזקות מעמדם בשוק התרבו גם המשתמשים בהם ללא רשות, ופוסקי ההלכה נדרשו לתת את הדעת לשאלה זו. המשוכה המרכזית שבה נתקל המשפט העברי במישור זה היא התייחסותם של דיני הקניין בהלכה, ככלל, לחפצים ועצמים בעלי ממשות פיזית. הקושי הוא כפול פנים. ראשית, לא ברור באיזו מידה יוצר סימן המסחר הוא בעל זכויות קניין במובן הרגיל של המונח. שנית – והדברים קשורים – שמו של יוצר הסימן הוא דבר מופשט ולא פיזי. בנסיבות אלה פנו הפוסקים לאפיקים אחרים, וניסו למצוא עילת תביעה ליוצריהם של סימני מסחר במסגרת ענפי משפט אחרים, תוך הדגשת היסודות של נזק, הנאה ממאמציו של הזולת ודיני התחרות ההוגנת. מאלף יהיה להתמקד בשתי תשובות הלכתיות, האחת ממזרח והשנייה ממערב, ולעמוד על השונה והמשותף להן. לרבי חיים פלאג’י (החבי”ף,)מגדולי חכמי טורקיה נשלחה שאלה המובאת בספרו 19-, שפעל במאה ה כעשר 1877 “רוח חיים,” שנדפס באזמיר בשנת , שנים לאחר פטירתו. השואל הוא אדם שייצר חוטים מצמר גפן ומכר אותם בטורקיה. מוצריו צברו מוניטין חיוביים עם השנים, עד שהחל לסמן את החוטים שמכר בסימן מסחר הנושא את הכתובת “ב’אבאס מאלי” “]סחורת החכם.[“ בהמשך הוא הרחיב את עסקיו לביירות ולדמשק, ולאחר כשנה וחצי גילה שאדם אחר החל למכור בביירות חוטים דומים לשלו, בליווי סימן המסחר שבו הוא משתמש. החבי”ף מסיק כי השימוש בסימן המסחר ללא רשות אסור, כאשר במוקד הכרעתו עומדים נימוקיים מעיןנזיקיים: “לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, דהווא ליה ]שהמשתמש בסימן[ משיג גבולו, כיוון דמטי ליה פסידא ]שנגרם לו הפסד[ בעבור זאת.” בהמשך מובאות דוגמאות שונות לפסיקות שניתנו בדיני התחרות ההוגנת והשגת גבול, והחבי”ף מציין כי “ידעתי דבכל הני ]שביחס לכל המקורות[ שהבאתי יש לחלק בין הנושאים, ]ואולם[ הנה הצד השווה שבהם הוא דכיוון... דמגיע לו נזק בשביל אשר ישא את שמו – מעכבין בידו, דלא תעשה כזאת”... )רבי חיים פאלאג’י רוח חיים, סימן שעו, ד”ה “עינא דחזי") הדגש הושם אפוא בכך שהשימוש בסימן המסחר מסב נזק למשתמש. בדיון ובהכרעה לא מבואר מהו בדיוק הנזק שנגרם לבעל סימן המסחר, אולם הדברים מפורטים בטענות שטען בעל הסימן, ושהובאו קודם לדיון ולהכרעה: “דידוע שזה החוט של צמר גפן יש בו כמה מדרגות טובות ורעות... ואם כן, כל אדם ימכור מהמין הגרוע או חסר, וישים חותם חבירו עליו, והקונים תולים הגרעון בבעל החותם.” בדומה לטענותיה של שאנל, גם כאן נטען כי הפגיעה הכלכלית בבעל הסימן טמונה באפשרות שהצרכן ייחס בטעות איכות נמוכה למוצריו של השואל. מעניין המיקוד דווקא באפשרות של מכירת סחורה מאיכות נמוכה, ולא בהסבת מכירות ישירה – טענה שמועלית בהמשך רק כטענה חלופית. זאת ועוד, בהמשך אף מובא כי האדם שמשתמש ללא רשות בסימן המסחר טען שסחורתו טובה יותר מהסחורה המקורית, ולכן לא צפוי להיגרם לשואל נזק. במענה על כך נאמר כי “אם כדבריו, שהצמר גפן שלו הוה טוב משלי – אם

שו"ת ועוד 4 כן הוה מזיק אותי הרבה. שכשאני הולך למכור את שלי, יאמרו שזייפתי את חותמי, להביא יותר גרוע... ועוד, הרי עלי להושיב שומר בביתו שלא יביא יותר גרוע: אם היום הביא יותר טוב, למחר מביא גרוע... ואחר כך כשיתגלה שהוא גרוע יתלה החסרון בי, שאני בעל החותם.” שוב ניתן לראות כי הקושי המרכזי בעיני בעל הסימן אינו הסבת המכירות הישירה, אלא החשש שיצא שם רע לסימן המסחר עקב פערי איכות בין המוצרים; לאו דווקא תחרות בלתי הוגנת, אלא בעיקר פגיעה במוניטין. הדגש בתשובה, אם כן, אינו “קנייני,” דהיינו בעלות על הסימן, ואף אינו מבוסס על ההנאה של המשתמש ממאמציו של השואל, אלא החשששייגרם לבעל הסימן נזק בדמות פגיעה במוניטין שלו. . וממזרח למערב. הרב מלכיאל צבי הלוי טננבוים, 20 שפעל בבלארוס ובפולין במחצית השנייה של המאה התייחס גם הוא לשאלה שעניינה שימוש 19-, ה בסימן מסחר של אחר) שו”ת דברי מלכיאל, סימן קנז.( השאלה עסקה באדם שייצר משקאות קלים – “מים מתוקים ומריחים” – וקיבל רשיון לשווקם מאת “בית מועצות הרפואה בוורשה.” בקבוקי המשקה סומנו בשמו של השואל, תוך ציון דבר מתן הרשיון. בשלב מסוים החל אדם אחר לייצר משקה דומה, ששווק תחת תווית זהה לזו של השואל, לרבות ציון שמו של השואל כיצרן המשקה. מן התשובה עולה כי המשתמש פעל במקום מרוחק “(במרחק ט”ז פרסה)“ולא התחרה באופן ישיר בשואל. למרות זאת, האחרון ביקש למנוע את השימוש בשמו וברשיונו, הן מן הטעם שהשגת הרשיון הייתה כרוכה בהוצאות רבות והן מן הטעם שהדבר עלול למנוע ממנו את הרחבת עסקיו בעתיד אל עירו של המשתמש. אף נטען כי רשויות המס עלולות לחייבו בתשלום עבור מוצריו של האחר. הדברי מלכיאל דן בשתי סוגיות – האם זכאי השואל לתשלום כספי בגין השימוש בשמו וברשיונו לשם מכירת המשקאות, והאם בכוחו למנוע, במבט צופה פני עתיד, את השימוש בהם. הסעד הראשון הוא תשלום כספי ואילו הסעד השני הוא צו מניעה קבוע. ביחס לשאלה הראשונה המסקנה היא שמדובר במעין שותפות, לעניין הרשיון, בין בעל הרשיון ובין המשתמש בו, שמכוחה זכאי הראשון לתשלומים עבור ההוצאותשהוציא לשם הנפקתהרשיון. לענייננו רלוונטי יותר הדיון השני, בשאלה האם ניתן למנוע את השימוש בשמו של השואל. נקבע שלא ניתן לראות באפשרות של פגיעה עתידית ברווחים משום “נזק,” במובן של דיני הנזיקין – ואפילו במקרה שבו יש חשש לכך שהמשתמש ימכור סחורה גרועה תוך פגיעה במוניטין של השואל, או שרשויות המס יחייבו את השואל בגין פעילותו של המשתמש. יחד עם הזאת, הטעמים האחרונים הובילו את הדברי מלכיאל לקבוע כי הגם שלא ניתן לאסור מבחינה אופרטיבית את השימוש בסימן, יש לשואל רשות לפרסם ברבים כי הסחורה של המשתמש אינה שלו. יתרה מכך, אף נקבע כי מותר לבעל הסימן לפנות לרשויות המדינה, שעל פי חוקיה העתקתסימן המסחר אסורה ומחייבת בענישה. כן נקבע כי “אנו מצווים לו שיחדל מלעשות כן כדי ש[בעל הסימן] לא יצטרך ללכת בדיניהם ויוגרם לשניהם הוצאות והיזקות... שקורא שם חבירו על נכסים שאינם שלו בוודאי אסור. ומוטל על בית דין להגיד לו שאסור. והלה יכול לעכב עליו בדיניהם מפני שאפשר שיוגרם לו הפסד”(שם, ד”ה “והנראה לעניות דעתי בזה.)“יש לציין שלפי הדברי מלכיאל, למרות שאין הכרה ב”נזק,” עדיין יש לראות בכך “חסרון,” במובן זה שאין לומר כי “זה נהנה וזה לא חסר,” אלא שאותה פגיעה אינה עולה לכדי “היזק ברור.” עוד ניתן להבין מן התשובה שאם היה נעשה שימוש בשמו של השואל באותה עיר, באופן שהיה פוגע באופן ממשי בהיקף מכירותיו “(פיסוק חיותא,)“ יתכן שהתשובה הייתה שונה, והדבר היה נאסר להלכה)שם, ד”ה “ואף שמצד.(“משמעותית היא שהחכם אינו משלים עם התוצאה של העדר פיצוי, ומעודד את השואל לפנות לערכאות של המדינה ממנה קיבל בעל הרשיון את רשיונו. נדמה כי יש לך השלכה לגבי הדין הרצוי והמצוי במדינת ישראל מהזווית של ההלכה. ההשוואה בין שתי התשובות מלמדת על הבדלים ועל המשותף. שני הפוסקים אינם רואים בדיני הקניין מקור אפשרי לאיסור על שימוש בסימן מסחר של אחר, אולם בעוד שרבי חיים פלאג’י מכיר בפגיעה במוניטין כראש נזק שמצדיק להטיל איסור משפטי על שימוש בסימן – הרב טננבוים מתקשה לראות בדיני הנזיקין מקור לכך. ברם, ישנו גם משותף. לשניהם ברור שיש למצוא דרך לאסור על השימוש בסימן המסחר של האחר, תוך שימת דגש על החשש מפני פגיעה כלכלית בבעל הסימן. שניהם גם פוסקים כי ניתן למנוע זאת הלכה למעשה, ובמישור זה תשובתו של הרב טננבוים אף חושפת במלוא עומקו את הפער בין גבולותיו של הדין לפי תפישתו, שאינו מעניק לבעל הסימן תרופה, להכרעה ההלכתית שבכל זאת מובילה בפועל לתרופה. כך לא רק באמצעות פנייה לשלטונות, אלא גם באמצעות הוראה לבית הדין עצמו לומר כי הדבר אסור, למרות שלא נלווה לכך סעד אופרטיבי. הדבר מוביל אותנו לדין סימני 19- לנקודה הבאה, ומתשובות המאה ה 21-. המסחר במאה ה

שו"ת ועוד 5 חיי מסחר שוקקים ומפותחים הגנה על השוק. .21 דורשים הגנה על סימני מסחר. חשיבותם היא “ביטוי לאינטרס הציבורי לאפשר תחרות הוגנת, שהיא סם החיים של הכלכלה ושל המדינה הדמוקרטית. ההגנה על סימן המסחר מגנה גם על הצרכן, שלא יוטעה לייחס סחורתו של אחד לאחר. זהו כלי שיצר הדין עלמנת למנוע מבעד סוחר לא ישר להונות את הציבור לרכוש את מוצריו בדרכי כזב. באופן זה מקדמת ההגנה הפרוסה על סימני המסחר גם יעילות כלכלית הן בחיסכון המופק בעלויות החיפוש אחר המוצר – עלויות שבהן אנוס לשאת הצרכן, והן בתמריץ הניתן לעוסק להשקיע בקידומה ובשימורה של W.M LANDES , R.A. איכות המוצר שהוא משווק) POSNER , TRADEMARK LAW- AN ECONOMIC (דברי השופט PERSPECTIVE [76], at pp. 268-270 לא ייפלא אפוא 338 א’ ריבלין בעניין מקדונלד, עמוד .( שאין כיום פוסק שמתיר את השימוש בסימני מסחר של אחר. פוסקי ההלכה בני זמננו דנו בנושא מזוויות שונות, וביססו את מסקנותיהם על יסודות שונים. לפי גישה אחת, האיסור על שימוש בסימן מסחר הוא מדין “מרחיקין מצודות הדג.” מקורו של דין זה בקביעה התלמודית כי אסור לדייג לפרוש את רשתו בסמוך למקוםשבו הונחה כבר מלכודת בידי דייג אחר, וכי עליו לפרוש אותה במקום מרוחק יותר (תלמוד בבלי, בבא בתרא כא, ב.) ניתן להסביר את טעם חובת הריחוק בכך שמאמציו של הדייג הראשון גרמו לדגים להגיע למלכודת, ולדייג השני אסור “לרכוב” על מאמציו של הדייג הראשון (ראו דיון בסוגיה זו התאחדות התעשיינים בישראל נ 8127/15 ’ברע”א Merck Sharp &Dohme Corp.f/k/a ' ) וכן ראו את 15.6.2016(. לחוות דעתי 20 פסקה הדיון שם בעמדתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, לפיה בשל אופייה של שיטת המשפט העברי ואופן התפתחותה לאורך הדורות, פיתוח הדין מתבסס על דוגמאות קונקרטיות. בהתאם, הרב הרצוג סבור שאפשר למצוא במקורות את הגרעין המחשבתי שיש בו כדי להנחות, ולו בקווים כלליים, את ההלכה בעניין )דיני הקניין הרוחני (מובא בהקשר של דיני הפטנטים ISAAC HERZOG ,THE MAIN INSTITUTIONS OF JEWISH LAW 1: THE LAW OF PROPERTY 132 (1939 ) באופן דומה, ככל שהמוניטין של בעל סימן מסחר הם שמושכים לקוחות לסחורתו, אסור לאחר למשוך לקוחות באמצעותו (משפטיך ליעקב, חלק ג, סימן א, אותיות ח-יא.) יששקבעו כי הבסיס לאיסור על שימוש בסימן מסחר של אחר הוא דיני התחרות ההוגנת, שבהם קבוע דין “היורד לאומנות חברו” (ראו תלמוד בבלי, סנהדרין פא, א; שם, בבא בתרא כא, ב.) דין זה אוסר סוגים מסוימים של תחרות שנתפסים כבלתי הוגנים, ויש הטוענים כי שימוש בסימן מסחר של אחר הוא סוג כזה של תחרות בלתי הוגנת, שאסורה משום ה”ירידה לאומנות חברו”) אברהם שיינפלד חוק לישראל – וההפניות הרבות שם(נחום רקובר עורך, 236 נזיקין התשנ”ב.)) אפשרות נוספת היא לקבוע כי כיום “מנהג הסוחרים” או “תקנת הסוחרים” הם שסוחר אחד לא ישתמש בשמו של סוחר אחר, נוכח ערכם הרב של משפטיך 237 המוניטין בחיי המסחר כיום (שם, עמוד ; ליעקב, חלק ג, סימן א, אות יג.) באופן דומה ורחב יותר, יש שאסרו שימוש בסימן מסחר של אחר מכוח הכלל “דינא דמלכותא דינא,” ולפיו יש לדין המדינה מעמד הלכתי מחייב גם בגדרי המשפט העברי(שם, אות יד; הרב יעקב אברהם כהן עמק המשפט – זכויות יוצרים חלק ד, סימן קלב, ד”ה “והנה זה” (להלן:עמק המשפט.)) גישה מעניינת מציעה לפרש את האיסור על “גניבת דעת” כמקנה לבעליו של קניין רוחני זכות ייחודית להשתמש בו (הרב ד”ר מיכאל אברהם “גניבת דעת ) תשס”ה.)) על האיסור 350 וקניין רוחני” תחומין כה של גניבת דעת נרחיב להלן. כעת נציין רק כי מדובר בשינוי המשמעות הרגילה של המילה “דעת” בהקשר זה. על פי רוב – וכך התייחסו לאיסור זה חכמי הדורות – גניבת הדעת מבטאת תרמית או הטעיה של אדם. הדעת הנגנבת היא דעתו של המוטעה או המרומה. ראובן גונב את דעתו של שמעון, בכך שהוא יוצר בפניו מצג שווא. ברם, לפי פירושו של הרב אברהם, ה”דעת” היא גם “מידע” והאפשרות לשימוש ייחודי בו. הנפגע מהאיסור אינו רק מי שהוטעה, אלא גם בעל הזכויות במידע, שלא הוטעה כלל. לפי דבריו הדין חל גם במקום שבו אין כל הטעיה או תרמית. דבריו של הרב אברהם כוונו בעיקרם לזכויות יוצרים, אך הגיונם תקף גם ביחס לשימוש בסימן מסחר שלבעליו יש זכות לשימוש ייחודי בו. ראובן משתמש בסימן המסחר של לוי, ובכך “גונב” ממנו “דעת” – מידע ייחודי – כדי להטעות את שמעון, הלקוח של ראובן. פרשנות כזו, שמותחת את גבולות הכלי ההלכתי הוותיק, מדגימה את גמישותה של פסיקת ההלכה ביציקת תוכן חדש לכלי ישן. כך או אחרת, לענייננו החשיבות אינה טמונה דווקא בגישה המדויקת של כל אחד מהפוסקים, אלא התמונה העולה מן המכלול. דומה כי ההכרה הגורפת כיום במעמדם של סימני המסחר אינה רק על רקע הפגיעה בפרט, אלא נובעת מהבנת תפקידם של סימני המסחר במציאות הכלכלית המודרנית, קרי

שו"ת ועוד 6 השוק, שממנה לא ניתן להתעלם. כפי שציין פרופ’ פרם בדבריו שצוטטו לעיל (בתרגום חופשי,) “בכל התקופות נדרשו פוסקי ההלכה לצרכי השוק, כדי להבטיח שההלכה תישאר רלוונטית וכדי לשמור על שלמות החיים היהודיים.” נראה שביצור מעמדם המשפטי של סימני המסחר חורג מההגנה על הצרכן היחיד או על יוצר הסימן, תוך הכרה גם בשוק, באינטרס הציבורי ובשמירה עליהם: “וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו... ונמצא שהדברים שווים לכל, ושהיא תועלת רבה ביישובו של עולם. והשם ברוך הוא לשבת יצרו. ונוהגת מצווה זאת בכל מקום ובכל זמן”) הרב חיים 476-475(. דוד הלוי מקור חיים השלם חלק חמישי ויפה פירוש החכם – “אתהלך לפני ה’ בארצות החיים” (תהילים קטז, ט.)ומהן ארצות החיים? “אמר רב יהודה: זה מקום שווקים” (תלמוד בבלי, יומא עא, א.)) . המשתמש בסימן. ראינו כי הצרכן מוגן מפניה 22 הטעיה ביחס לתכונות המוצר במסגרת דיני המכירה. ברם, מעבר להגנה על הצרכן, המשפט העברי מפנה את מבטו גם אל המשתמש בסימן. לצד הדינים של “אונאת ממון”) וראו גם תלמוד בבלי, בבא מציעא מט, ב, (שהוזכרו לעיל ועניינם הטעיה ביחס למחיר המוצר – הטעיה ביחס לנתונים שמשפיעים בעיני הצרכן על תכונות ואיכויות המוצר מכונה “גניבת דעת”) ולעיתים אף “אונאת דברים.” ראו למשל משפטיך ליעקב, חלק ג, סימן א, אות יב. (האיסור על גניבת דעת הוא איסור עצמאי להטעות את האחר, שמדגיש לא את הגנת הצרכן (שזכאי לתרופות גם ללא איסור זה, מכוח הפגם ברצון בעת ביצוע העסקה) אלא את הפגם שנפל במעשיו של המשתמש בסימן באופן מטעה. הוא אינו מעניק לצרכן עילת תביעה – שקיימת מכוח דיני הטעות – אלא מטיל איסור על המוכר: “בשונה מאיסורי ‘אונאה’ ודין הטעיה בחוזים, שבהם שני הצדדים – הקונה והמוכר – ניצבים במוקד, באיסור ‘גנבת דעת’ המוכר ניצב במוקד. זהו איסור על התנהגותו של המוכר ללא זיקה הכרחית לתוצאתה. לפיכך, אפילו לא תתבטל העסקה, כי בפועל הקונה לא הלך שבי אחר המצג הכוזב שהוצג לו, או שלא התחשב בו כגורם מכריע בהחלטה על רכישת המוצר, עדיין עשוי המוכר לעבור על איסור ‘גנבת דעת”’ (אביעד הכהן “על איסור הטעייה, אמת בפרסום, צרכנות הוגנת ואיסור גנבת דעת” פרשת (התשע”ז.)) 2 עמוד 466, השבוע עולה כי אונאת הממון, דיני הטעות והאיסור על גניבת דעת הם יריעות שונות של מטריית האיסור. חלק מהדינים מתמקדים בזכותו של הצרכן ובהגנה עליו, וחלקם מתמקדים בפגם שנפל במעשי המוכר ובאיסורים החלים עליו. ככל שמעשיו של המוכר כרוכים בהטעיה, הרי שיש בהם אף משום גזל מצדו של המוכר, היה ולא יבוטל המקח והממון יוחזר לבעליו: “כתיב, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו. ולאו זה בכלל גזילה הוא”) ערוך השולחן, חושן משפט רכז, א. הפסוק בחלק הראשון של הציטוט לקוח מספר ויקרא כה, יד.)בד בבד, עצם התרמית היא בגדר גניבת דעת. לפי חז”ל, יש בגניבת דעת היבטים חמורים משל גניבת רכוש: “שבעה גנבין הן, הראשון שבכולן גונב דעת הבריות, והמסרב בחבירו לאורחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה לו בתקרובות ויודע בו שאינו מקבל, והמפתח לו חביות שמכורות לחנוני והמעול במדות והמשקר במשקלות והמערב הנורה בתלתן ואת החומץ בשמן” (תוספתא, בבא קמא ז, הלכה ג.) מודגש כי “הראשון שבכולם” הוא גונב הדעת, בעוד שה”מעוול במידות והמשקר במשקלות” הגיעו למקום החמישי והשישי ברשימה. ביחס לגניבת דעת במסגרת עסקת מכר קובע הרמב”ם: “אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם... היה יודע שיש בממכרו מום, יודיעו ללוקח... אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים... אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר ישנים בחדשים... אין מערבין מים ביין ומי שנתערב לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן מודיעו”... (רמב”ם, משנה תורה, הלכות מכירה יח, הלכות א-ו. וכן ראו משנה, בבא מציעא ד, יב.) מדוגמאות אלה ואחרות ניתן לראות כי לצד הטעיה ביחס לתכונות הפיזיות של המוצר, כגון יין שמעורב במים או “מום” במוצר – האיסור מתפרש גם על הטעיה ביחס לאיכויות מופשטות יותר של המוצר, כגון או יצירת מצג לפיו כלי ישן הוא כלי חדש באמצעות ניקויו וצביעתו. האם האיסור של גניבת דעת יכול להתייחס גם למכירת מוצר עם סימן מסחר של אחר בלי רשותו? יש מפוסקי זמננו – כגון הרב יעקב אברהם, רב ודיין בקהילת חסידות צאנז – שהשיבו לכך בחיוב: “ובכל כגון זה [להתפרנס משמו הטוב והמוניטין שלו ומסמליו וסימניו המסחריים של אחר, או השגת כספים למוסד תוך שימוש מטעה בשם מוסד ידוע ] יש גם משום האיסור החמור של ‘גניבת דעת...’ נפסק בזה הלשון: ‘אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור...’ ועל אותו המשקל יש לומר אין ‘מנפחים את עסקו ומוסדותיו’ כדי שיראו ‘שמנים ורחבים’ ושעושים דברים רבים, מה שאינו נכון”) עמק המשפט חלק ד, סימן קלב, ד”ה “רק שראוי לציין,” “ובכל כגון זה.” האסמכתאות הושמטו.

שו"ת ועוד 7 מעמדו של סימן המסחר במשפט העברי ,לסיכום מוכר, להלכה והלכה למעשה. נפקותו מצויה במישורים שונים ומופנית להגשמת תכליות שונות: הגנת הצרכן, הגנת היצרן, שמירה על חיי המסחר וגינויו של המשתמש בסימן לשם הטעיית הציבור. וכיאה לתשתית ולעובדות של מקרנו – זהו בושם ישן בבקבוק חדש. המשפט העברי שם דגש בכלל של “ועשית הישר והטוב” (דברים ו, יח. וכן ראו פירוש הרמב”ן שם.) השיטה מתבססת על איסורים שנגזרים מכללי מוסר במשפט העברי. אין לרמות, אין להטעות, אין לגנוב דעת. השוק רשאי – ואף חייב – להשתנות. אך הוא חייב להיות הוגן והגון, תוך שימוש ב”מהלכים” אבל גם בהליכות והלכות. זהו שימוש אחר בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק – “הישן יתחדש והחדש יתקדש” (אגרות הראיה א, ריד.)והרי איסורים רבים ביחס להתנהלות שבין אדם לחברו מופיעים בפרשת “קדושים.” “אין בית המדרש בלא חידוש”, ו”הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל”. אמרות אלה, שנאמרו בהקשרים שונים, נכונות גם ביחס לספרות השאלות-ותשובות (להלן: שו”ת), מעמודי התווך של המשפט העברי. ספרות השו”ת, רחבה היא מני ים, וכוללת לא רק דברי הלכה, אלא גם דברי הגות ופרשנות, אגדה . היבט מיוחד ניתן גם 1 ודרוש, קבלה ופילוסופיה . אכן, בעוד שמספרן של השו”ת 2 למעמדה המשפטי בימינו הולך ורבה, כחול אשר על שפת הים, עדיין ספונים בכתבי יד שבבתי עקד ספרים ובאוספים פרטיים אוצרות שלמים של שו”ת. דוגמא לכך ניתן להביא מספר שו”ת חדש שעומד להופיע בימים אלה שו”ת רבי יוסף אבן ,(בהוצאת מכון “אהבת שלום”) ח [להלן: ריא”צ], מחכמי ירושלים ודמשק, בן דורו ַ יא ִ צ של מרן רבי יוסף קארו במאה הט”ז. * רשימה זו היא קיצור דברים מתוך דברי מבוא לשו”ת רבי יוסף אבן ציאח שרואה אור לראשונה מכתב ידו של המחבר עי הטוב הרב חנן בניהו, שהמריצני לעשות במלאכה ומכוחו בא ֵ בהוצאת מכון “אהבת שלום”. תודתי והוקרתי נתונה לר מאמר זה לעולם. לפני כעשור שנים שוחחנו על פועלו של רבי יוסף אבן ציאח והאצתי בו לפעול להוצאת כתב היד החשוב לאור עולם, וב”ה שזכינו לברך על המוגמר לאורו. ; שמואל גליק, קונטרס התשובות החדש, כרך ד 1223-1222 ’ לון, המשפט העברי, ירושלים תשמ”ח, עמ ֵ . מנחם א 1 (ירושלים תש”ע). ; ברכיהו ליפשיץ, “מעמדה המשפטי של ספרות השאלות ותשובות”, שנתון 1217-1215 ’ לון, המשפט העברי, שם, עמ ֵ . א 2 .300-265 ,) המשפט העברי ט-י (תשמ”ב-תשמ”ג שו”ת בית יוסף, כתובות, סימן יא. שו”ת אבקת רוכל, סימן קצ. .3 .248-134 ’ דותן ארד, “לדמותו של בעל הלכה מוסתערבי במאה השש-עשרה: ר’ יוסף ן’ ציאח”, שלם ח (תשס”ט), עמ .4 למרות חשיבותו, לא זכה עד היום חיבורו ההלכתי המיוחד לראות אור עולם. מלבד תשובות בודדות שפורסמו בעשרות השנים האחרונות, זעיר פה זעיר שם, נותרו רובן-ככולן ספונות עלי כתב יד, והשבח לאל שנמצא להן גואל. ריא”צ זכה להערכה עצומה בעיני בני דורו. כך, למשל, אלופי ומיודעי, החכם פונה אליו מרן, רבי יוסף קארו: “ . למרות גדולתו – בתורת 3”השלם הדיין הנעלה נר”ו הנגלה והנסתר כאחת - המוכחת הן מן החיבור שלפנינו, הן מחיבוריו בקבלה, קורות חייו נותרו עלומים במידה רבה עד יובל השנים האחרונות. אלה נתגלו טיפין טיפין, באמצעות הערות קצרות שבאו זעיר פה זעיר שם בכתבי חכמים ומלומדים שונים, ובהמשך במאמרים שבחנו בעיקר את יצירתו הקבלית. לפני כעשור וחצי, נכתבה על ידי ד”ר דותן ארד עבודת מחקר גדולה ומעמיקה על ריא”צ ופועלו .4 ההלכתי, ועיקרה פורסם במאמר רחב היקף מתוך כל אלה עולה ובוקעת יצירתו של הריא”צ, והנהגתו כדיין קהילת המסתערבים בירושלים שו“ת קם לתחייה – תשובות רבי יוסף אבן ציאח* עו"ד פרופ' אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" ועמית מחקר בכיר, מכון ון ליר בירושלים.

שו"ת ועוד 8 ודמשק. אכן, כמו בהרבה מקרים אחרים, עד להופעת כרך השו”ת דנן, היה “העיקר חסר מן הספר”. ושמא נדייק ונאמר: הספר גופו – והוא-הוא העיקר – עדיין חסר הוא. גםמשזכינו כעתלהופעתהחיבור עלי דפוס, איננו שלמים, שכן חלקו הראשון של החיבור, עד סימן רפ”ט אבד ואיננו, וכך גם חלקו האחרון, מסימן תרכ”ו (!) “סימנים”, 650- ואילך. לפי ההערכה כלל הספר כ , הגיע אלינו, ויופיעו במהדורה 270 אך רק מיעוטם, כ- עמ’. 1,000- המוערת שכוללת למעלה מ במספר, הן 40 מיעוטן של התשובות לפנינו, כתשובות לשאלות שנשאלו הלכה למעשה. ואילו תשובות, הן תשובות “לימודיות” 230 החלק הארי, כשכוללות הבאת שאלה קצרה, המנוסחת על דרך שאלות דומות בספרות השו”ת, ולאחריה בעיקר ציטוטים, לעתים מילה במילה, של דברי ראשונים עליה, בעיקר – אך לא רק - מדברי בעלי התוספות ושאר ראשונים. כתיבת התשובות ה”לימודיות” השפיעה על האופן בו עיצב המחבר את מבנה התשובה. בתשובות ‘רגילות’ מהווים דברי השואל נקודת מוצא לכתיבת התשובה וממנה יוצא הפוסק ומתחיל לטוות את תשובתו. לעומת זאת, בתשובות ה”לימודיות” נקודת המוצא (קרי: דפוסיםהינה לימוד דף התלמוד בעיצובו שב כולל רש”י ותוספות) ואיתור קטע תוספות שממנו תיארג התשובה. ייחודיותו וחשיבותו של חיבור זה מתבטאת בכמה מישורים. ראשית, לפנינו כתב יד “אוטוגרף”, שיצא תופעה נדירה ביותר בעולם כתבי היד מידי מחברו, מימי הביניים ידועים לנו כתבי היהודיים הקדומים. יד בודדים שהם “אוטוגרפים”. מעבר לכתבי יד שעוסקים בעניינים חוץ הלכתיים, המפורסמים שבהם, הם כתבי ידו של הרמב”ם שנשתמרו בעיקר בגניזה הקהירית, וכוללים את רוב פירושו למשנה, .5 שו”ת והלכות הירושלמי כתב היד המקורי של ריא”צ, הגיע ממצרים לספרייה הלאומית בירושלים לפני כשמונים שנה. הוא מאפשר לנו ל”הציץ מעבר לכתפו של ריא”צ”, ולבחון את חיבורו כפי שיצא ממשמתחת ידיו. בהקשר זה מעניין לציין כי בעוד שרבים מכתבי היד של הרמב”ם ששרדו והגיעו לידינו, בעיקר מן הגניזה הקהירית, מלאים בהגהות ותיקונים, סימני מחיקה ותוספות בשולי . ראה : ר”ש ליברמן, הלכות הירושלמי להרמב”ם, ירושלים תשס”א; ומאמרי: “מתלמוד ירושלמי ל’הלכות ירושלמי’ – עיון 5 .25-1 ’ מחודש בכתבי הרמב”ם ונוסחם”, שנתון המשפט העברי כב (תשס”ה), עמ . לתיאור כתב היד, ולתארוכו בסוף שנות הששים או ראשית שנות השבעים של המאה הט”ז, והם ערוב ימיו של המחבר, ראה 6 .228-222 ’ בהרחבה: ארד, עמ הגיליון, כתב היד שלפנינו כמעט “נקי” לחלוטין, דבר המרמז על כך שלפנינו העתקה שנועדה להבאת הספר לדפוס. סיוע לכך יש גם בהערות המחבר בשולי הדפים המצביעות לעתים על הצורך בהעברת תשובה מסוימת ממקום אחד למשנהו. ייחודו השני של החיבור הוא בהיותו משקף את בן קהילות חכם הלכה “מסתערבי”, יצירתו של המזרח, תופעה נדירה גם היא בעולמו של המשפט העברי. זאת, בשונה מיצירתם של רוב חכמי התקופה דוגמת ר’ יעקב בירב, מרן ר’ יוסף קארו, הרדב”ז ומהרלב”ח שנמנו עם קהילות מגורשי ספרד. מאפיין שלישי – המעלה תמיהה מסוימת – הוא אופיין של רבות מן השאלות שבחיבור, שאלות “לימודיות”, שככל הנראה לא נשאלו הלכה למעשה אלא נועדו ל”חידוד התלמידים”. שאלות אלה נסמכות על דברי התוספות, ונבנו בדרך של “שאלה ותשובה” ככל הנראה מסיבות פדגוגיות, ל”חידוד התלמידים” ם רכישת מיומנות בחשיבה הלכתית-משפטית! ֵ לש כתב היד ששימש בסיס לכרך דנן הוא כתב היד היחיד של שו”ת אבן ציאח הידוע לנו. מקורו באוסף מוצרי בקהיר, ולימים הובא, עם שאר הפריטים שבאוסף חשוב זה, לספרייה הלאומית בירושלים ומספרו כ”י .14466 ירושלים מתוך תשובות אלה, ובמקורות שסמכנו להן מעניינן, עולים ובוקעים – לצד גופי הלכות, גם “חכמת הלב”, הפן האנושי של חכם ההלכה. מתשובות אלה, מהן ובהן, ניתן ללמוד פרק נוסף בחיוניותו של המשפט העברי – בתיאוריה ובמעשה - לפתרון סוגיות משפטיות שעולות ובוקעות מן החיים. על ר,בדברים הבאים, נבקש לעמוד, בקצירת האומ כמה פרקים בדרכו של חכם זה, בהלכה ובמשפט, על תרומתו לבניין ההלכה ועל תרומתו האפשרית לבניין ההלכה והמשפט העברי, בימינו ולימינו. מקורות התשובות ו”ספרייתו” של ר’ יוסף אבן ציאח בדרך לשימת לב מיוחדת ראויים מקורותיו של ריא”צ הילוכו בנתיבות ההלכה. כחכמי הלכה אחרים, שחיו בזמנו, במאה הט”ז, כבר היו יכולים להיות גלויים לפניו לא רק כתבי יד אלא גם – ואולי בעיקר - ספרי דפוס שהחלו פרים ורבים בתקופה זו. בירור שאלה זו חשוב להבנת תולדותיו, עולמו הרוחני והספרותי של

RkJQdWJsaXNoZXIy MTczMjUz