Table of Contents Table of Contents
Next Page  33 / 92 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 33 / 92 Previous Page
Page Background

ה

סיפור הוא על דיכוטומיה, על דיסוננס בין קצוות קיצוניים

שבאים לידי ביטוי במרחק שבין הזירה הלוהטת ובין

אולם בית המשפט הממוזג, בין המציאות הכאוטית

לבין מילים האקדמיות המתארות אותה, ובין המצוי לרצוי.

התסריט נכתב ביד אומן. מטרתו הייתה לחצות את כל הערכים

ולשים אותם בנקודת שיווי משקל ללא פתרון. החל מהירי עצמו,

ששילב חייל מצטיין אל מול מחבל רצחני, בזירה מבולבלת, ללא

מנהיגות, עובר בהכרזות בכירי המערכת הפוליטית על חייל שסרח,

הכרזות שסימנו למשטרה הצבאית את כיוון החקירה, לפרקליטות

הצבאית את כיוון האישומים, ולבית הדין את כיוון ההרשעה,

וכלה בפסק הדין המסוכסך בין חומרת ההרשעה לקולת העונש.

הדיכוטומיה בין הערכים המתנגשים החלה עם האישום בסעיף

ההריגה. צביעות משפטית, תולדה של פחדנות והססנות של

מערך התביעה הצבאית. משפטית, אישום זה לא יכל לעמוד.

אם החייל ירה במחבל בכוונה תחילה על מנת להורגו, הרי שזהו

רצח. אם עומדת לו אחת ההגנות הרי שהינו חף וצריך לקבל

צל"ש. אז איך בדיוק הגיעו בפרקליטות הצבאית לקונספציה של

"הריגה"? בטח לא משיקולים משפטיים, כי הריגה במקרה הזה,

זה כמו "חצי הריון". היו צריכים להכריע, או הריון או לא. אבל

לא עמדו בלחץ. קם קול זעקה מחריד. חייל צה"ל אינו רוצח. לא

ניתן להעלות על הדעת רצח של מחבל. על משקל "הגונב מגנב

פטור", גם הרוצח רוצח - פטור. מצד שני, החליטו בפרקליטות,

שפטוּר בלא כלום אי אפשר. בכל זאת, כל העולם מסתכל על

צה"ל מוסרי. ושר הביטחון כבר אמר - חייל שסרח. מה נעשה?

וכך נולד יצור כלאיים שהינו פשרה - לא משפטית בעליל -

של פוליטיקלי קורקט. בגלל שהאירוע היה מצולם ובגלל שכל

הראיות כבר הודלפו, הרי שהמשפט נראה כמו תוכנית ריאליטי.

הגיבור הראשי - אלאור, שסביבו גיבורי משנה צבעוניים, החל

מפרקליט צמרת שגוייס למילואים לצורך הבטחת ההרשעה,

עובר לסניגורי צמרת, שיצרו מסע יחסי ציבור מרשים, המשך

בבני משפחה, אוהדים מפורסמים ומשפיעים וכלה בשופטים,

שנחשפו בפסק הדין והחלה נבירה בחייהם ובמניעיהם.

ללא ספק רציתי שבית הדין יזכה זיכוי מוחלט, תוך קביעה נורמטיבית

שמחבל שאינו אזוק, מנוטרל, במעצר - ממשיך ומהווה סיכון לסביבתו

- בעצם קיומו. זאת הייתה עמדתי מטעמי שייכות, הזדהות, שבטיות

והטיה. לו היו הדברים מתנהלים נכון, אלאור אכן היה מזוכה. לו

תגובות מפקדי צה"ל הבכירים ושר הביטחון היו כנדרש וכמצופה,

ללא ביטויים מגמתיים, ואם היו מגיבים בנוסח מאופק על פיו האירוע

נחקר, והיו מביעים תמיכה כללית בחיילי צה"ל ומפקדיו אל מול

מחבלים רצחניים, אומרים משהו פושר כמו: "עלולות להיות טעויות

בשיקול דעת בזירה המבצעית", התמונה הייתה שונה.

לאחר שהתקבל פסק הדין קיבל בית הדין ביקורות מהללות ורבו

המתפעלים. אני פחות התפעלתי. כסנגור ותיק אני יודע שניתן היה

לנסחו בדיוק להיפך, באותה מידת שכנוע, זרימה, ומשחק בראיות

לכל כיוון. פסק דין מזכה, שקובע שמחבל במעיל ארוך שמזיז את

ראשו וידיו ממשיך לסכן את סביבתו, שקובע שהחייל סבר בטעות

שהמחבל עומד להתפוצץ, שמקבל את טענת הפסיכיאטר שהחייל

היה עייף ולחוץ וסחוט רגשית, שמקבל את צעקות הרקע "יש עליו

מטען, הוא זז, תיזהרו", שמקבל את דבריו הראשונים של המ"פ

שאמר שהחייל אמר לו שפחד שהמחבל זז בהזדמנות הראשונה,

לפני ששינה את עדותו והתיישר לפי קו מפקדיו. פסק דין שמבקר

בחריפות את זיהום החקירה על ידי בכירי צה"ל, שמקבל את עדויות

המומחים של אלופים ולוחמים למרות שהם עדי הגנה.

או אז אני נזכר בכל פסקי הדין שאי פעם הייתי שותף להם. איך

השופטים משנים את העובדות. מתאימים את הראיות. מוציאים

דברים מהקשרם. מאמינים למי שרוצים ופוסלים את כל העדים

הסותרים ומוצאים בהם פגמים או שמתעלמים מעדותם. כל סניגור

מכיר את התחושה האיומה בעת שהוא קורא הכרעת דין כאשר

הוא יודע את העובדות לאשורן ומוצא ניתוח משפטי הפוך. כי

אין בעיה לכתוב ולנמק משפטית כל תזה עובדתית ומשפטית.

הנייר סובל הכל. המסקנות והניתוח המשפטי הם בעיני המתבונן.

אירוע השנה היה סיפור חזק שמתח לכל כיוון אפשרי את סולם

הנאמנויות והערכים שלנו, והוציא מאתנו יצרים חזקים מאוד של

אלימות מצד אחד ואיפוק מצד שני. וכך נותרנו וניוותר עם הדיכוטומיה

שבין "חייל גיבור שחיסל מחבל מנוול שדינו מוות", לבין "עבריין

מורשע שחיסל חסר ישע גוסס". וכל אחד יבחר את בחירתו.

סיפור על דיכוטומיה

מאת עו"ד קובי שקלאר

אירוע השנה

פרשת אלאור אזריה

הכותב הוא סנגור בכיר ומומחה למשפט פלילי

33

2017

דצמבר