עורך הדין - גיליון 48 - דצמבר 2021

32 | עורך הדין | 2021 דצמבר | 48 גיליון ״אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר": *סיפורים תנ"כיים על ייצוג במשפט דפנה ברק-ארז הזכות לייצוג היא אחת מזכויות היסוד המבטיחות את הצדק בהליך המשפטי. לרגל יום חגה של לשכת עורכי הדין בחרתי לבחון מנקודת מבט זו – של הייצוג המשפטי – כמה סיפורים תנ"כיים. חלק מסיפורים אלה מציגים משפט אלוהי, שבו ה"מייצגים" היו דמויות אנושיות שמילאו תפקיד סניגוריאלי או תביעתי, לפי העניין. במקרים אחרים, הסיפורים נסבים על משפט אנושי, בפני המלך, ביושבו על כס המשפט. מתבקש לפתוח את הדיון באברהם אבינו, הסניגור הראשון. אברהם מילא תפקיד סניגוריאלי מובהק בטענותיו כלפי אלוהים לאחר שנודעה לו התוכנית להפוך את סדום ועמורה. אברהם מחה על הכוונה לספות צדיק עם רשע, ולמעשה "התמקח" עם אלוהים: הוא ביקש שלא יהפוך את סדום אם יימצאו בה חמישים צדיקים, ובהמשך לכך אף אם יימצאו בה צדיקים במספר פחות מזה. תפקידו של אברהם כ"סניגור ציבורי" מובהק, בולט במקרה זה מאחר שהוא לא כיוון את טענותיו לצורך הגנה על נאשם ספציפי – אחיינו לוט שגר בעיר – אלא ביקש להגן בטיעוניו על "נאשמים" שלא הייתה לו זיקה ישירה אליהם, מעבר לזיקה כללאנושית רגילה. סניגור בולט לא פחות היה משה רבינו. לאחר חטא העגל, כאשר אלוהים ביקש להשמיד את העם, הוא מילא תפקיד של סניגור עבור עם ישראל והציג שורה של טיעונים בתמיכה לעמדתו: "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה", וכן "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". בשני המקרים בולט הכישרון הסניגוריאלי של הטוענים, שבא לידי ביטוי הן בכושר השכנוע שלהם והן בנימוקים שהציגו. אברהם נקט גישה "מדורגת", שבה הוא הלך וצמצם את מספר הצדיקים המינימלי הנדרש כדי להציל את תושבי הערים החוטאות. הוא הדין ביחס למשה. כבר עמדו על כך שקריאה צמודה של הכתוב חושפת תחכום רב: אלוהים , בעוד משה הזכיר בתשובתו כי ֔ ךָ ְ מּ ַ ת ע ֵ֣ ח ִ הטיח במשה – שׁ מדובר ב"עמך אשר הוצאת". אם כן, לפי התשובה, העם אינו "של משה" אלא "של אלוהים", על מידת הרחמים המתחייבת מכך. מן העבר האחר, על מורכבות תפקידו של הקטגור ניתן לעמוד באמצעות סיפורו של יונה הנביא, שלא היה שבע רצון מן ההחלטה לחוס על נינווה – העיר שעל חורבנה הוא עצמו הודיע קודם לכן בשם אלוהים. תסכולו של יונה היה רב כל כך עד כי הכריז: "טוב מותי מחיי". ניתן להבין כי יונה חווה כישלון מקצועי ואולי אף מבוכה אישית. במונחים בני זמננו ניתן אף לומר כי זו הייתה "מכה לאגו". עמדה זו של יונה ותגובתו של אלוהים אליה משמשות נקודת מוצא מועילה לבחון את ההתמודדות עם תחושות התסכול או המבוכה המאפיינות לעתים את גורמי התביעה הפלילית במקרה שבו ההליך המשפטי מסתיים בזיכוים של הנאשמים. הלכה למעשה, ההליך הפלילי מסתיים לעתים בזיכוי ולעתים בהרשעה. כך צריך להיות. עם זאת, כאשר הנאשם מזוכה בתום ההליך, או כשהוא מורשע אך מושת עליו עונש קל, נשמעות לעתים טענות כי התביעה הפלילית כשלה בהגשת כתב האישום, וכי לכאורה לא היה מקום להגישו מלכתחילה. יש להיזהר מן הכשל הלוגי הטמון בטענות מסוג זה. תפקידה של התביעה הוא להביא בפני בית המשפט אישומים שיש להם לכאורה בסיס להכרעה שיפוטית לחובת הנאשם, וזאת לפי המבחן של "סיכוי סביר להרשעה", על סמך חומר הראיות הקיים בשלב הגשתו של כתב האישום. לעומת זאת, בית המשפט חייב לזכות את הנאשם אם נותר ספק סביר לגבי אשמתו. הפער בין שני המבחנים הוא ברור. אפשר גם אפשר שהערכת הראיות בשלב של הגשת כתב האישום תלמד שקיים סיכוי סביר להרשעה, אך בסופו של דבר ייוותר ספק סביר לגבי אשמתו של הנאשם, ולכן צריך יהיה לזכותו. בנוסף לכך, במקרה שבו הייתה הרשעה, בשלב של גזירת העונש, בית המשפט עשוי להביא בחשבון פרופ׳ דפנה ברקארז שופטת בית המשפט העליון * הכותבת הינה שופטת בית המשפט העליון. הרשימה מבוססת על רעיונות שפותחו בעבר בספר "לקרוא משפטים בתנ"ך – על צדק תנ"כי ומשפט ישראלי" ובמאמר "נשים שופטות ומתדיינות בתנ"ך".

RkJQdWJsaXNoZXIy MTczMjUz