מאמרים וכתבות

בין מעשה לבין מחדל: השלכות חוקתיות

13.07.2020

עו״ד פרופ׳ מוחמד ס. ותד

ככל שבית-המשפט מרחיב את היריעה בדבר אפשרות הטלת אחריות פלילית בגין מחדל, על ידי הרחבת המושג "שהיא חובה לפי כל דין או חוזה", מאפשר בעצם שימוש בנאשם ככלי והשגת תכליות אחרות של המשפט הפלילי. תכליות אחרונות אלה יכולות להיות חשובות ונשגבות ככל שיהיו, עדיין אינן מצדיקות פגיעה בכבוד של הנאשם, באשר הוא קודם כל אדם.

בשנת 1994 נכנס לתוקפו תיקון 39 לחוק העונשין (להלן: תיקון 39), אשר נותן ביטוי למושכלות יסוד חוקתיים שלפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד). עם הזכויות המוגנות במסגרת חוק-היסוד נמנית הזכות האוניברסאלית לכבוד, המוענקת לכל אדם באשר הוא אדם. על משמעותה של הזכות החוקתית והערך החוקתי לכבוד, נכתבו קולמוסים ונשברו פולמוסים רבים, ואולם דומה כי הכל מסכימים, כי ברמה העקרונית, המשמעות הבסיסית ל"כבודו של האדם" רואה באדם דמות רציונאלית המסוגלת לעשות בחירות חופשיות. תפישה עקרונית זו מחייבת אפוא התייחסות לאדם כתכלית בפני עצמו, כסובייקט, וכנושא את פעולותיו בעצמו, ולא כמושא על-ידי פעולות של אחרים. התייחסות לאדם כאמצעי להשגת תכליות אחרות, כאובייקט, וכמושא לפעולות של אחרים יש בה כדי להשפילו ובהתאם לפגוע בכבודו. להבחנה זו בין סובייקט לאובייקט יש השלכה מושגית ישירה על אחת הסוגיות המרכזיות במשפט הפלילי המהותי, היינו- זו העוסקת בהבחנה בין מעשה לבין מחדל ביחס לאחריות הפלילית.

 

תיקון 39 מעגן במסגרת חוק העונשין את עיקרון החוקיות, לפיו "אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו". ברוח דומה, וכנגזרת מעיקרון החוקיות, דומה כי תיקון 39 דורש קיומו של מעשה אנוש כתנאי בסיסי לקיומה של אחריות פלילית המלווה במחשבה פלילי (להלן: דרישת המעשה). בהתאם, אחריות פלילית באה בחשבון רק אם הנאשם עמד בפני חופש בחירה, דהיינו- אין עבירה ללא התנהגות מרצון. ביטוי לעיקרון זה ניתן למצוא בלשונו של סעיף 18(א) לחוק העונשין, הקובע: ""פרט", לענין עבירה – המעשה בהתאם להגדרתה, וכן נסיבה או תוצאה שנגרמה על ידי המעשה מקום שהן נמנות עם הגדרת אותה עבירה". המשמעות המעשית של דרישת המעשה היא, כי אין עונשין על דברים שבלב (nullum crimen sine actus). קיומה של אחריות פלילית מותנה אפוא בקיומו של יסוד פיזי של התנהגות פלילית; משמע, סכנה של ממש לאינטרס הציבורי. לומר, לא די בקיומה של כוונה פלילית לצורך הטלת אחריות פלילית.

 

דרישת המעשה נותנת ביטוי מובהק לתפישה החוקתית ביחס לכבוד האדם, לרבות כבודו של מי שחשוד או נאשם בביצוע עבירה פלילית. שכן, המשפט הפלילי, מעצם טיבו וטבעו, טומן בחובו כלים דרקוניים, המתייגים אדם הנמצא אשם בפלילים כעבריין, המהלך על פני האדמה כאשר אות קין מתנוססת על מצחו, ובצדה גינוי חברתי המלווה בעונש פלילי המגביל את חירות. בהתאם, ככלל, תפישה חוקתית זו של המשפט הפלילי המהותי מצמצמת את תחולתו זרועותיו הדרקוניים אך ורק לאותם מקרים בהם נתן העושה ביטוי פיזי לכוונותיו הפליליות. בהתאם, ככלל, אדם המגבש כוונה פלילית ואולם נמנע מהוצאתה אל הפועל לא יישא באחריות פלילית. ובמקרים אחרים, אפילו ניסה להוציא אל הפועל ואולם התחרט, מחפץ נפשו בלבד, אך חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה, לא יישא באחריות פלילית לניסיון זה.

 

עם זאת, שאלה היא כיצד יש להגדיר את המונח "מעשה" לצורך אחריות בפלילים.

 

למאמר המלא לחצו כאן

 

קובץ להורדה
between_act_and_omission_wattad_july_2020.pdf
חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון