בסיסם ומהותם של דיני הנזיקין, הינה להשיב מצב הניזוק לקדמותו ולפצותו על מלוא נזקיו. עם זאת, הכירה הפסיקה בכך שלא תמיד נעוץ מלוא האשם בצד אחד ולעיתים נחלק האשם בנזק ביניהם ביחס כזה או אחר. חלוקת האשם בין התובע לנתבע נקראה "אשם תורם", ושימשה נאמנה (בדרך כלל) את בתי-המשפט וציבור המתדיינים. דא עקא, שחברות הביטוח עושות לעיתים שימוש שונה במקצת במינוח - לתועלתן הן כמובן.

במקרים רבים, בהן תובע ניזוק את נזקיו מחברת הביטוח של המזיק (ביטוח צד שלישי), נוהגת המבטחת לקזז מסכום הביטוח "אשם תורם". כך למשל, עשוי למצוא עצמו הניזוק עם פיצוי ממנו קוזזו 10%, 20% או אם איתרע מזלו - אף למעלה מכך. לאותו קיזוז לא נלווה לרוב נימוק ענייני, למעט התיאור הסתום והסתמי "אשם תורם".

כבר אירעו לא מעט מקרים, בהם ייחסה חברת הביטוח "אשם תורם" לרכב שחנה(!) כחוק, עת ניזוק על-ידי רכב חולף, לכלי-רכב שנפגעו מאחור עת עמדו במקומם, לאחרים אשר ניזוקו מרכב שביצע פניית פרסה בלתי חוקית לתוך נתיב נסיעתם ועוד ועוד. את רובם המכריע של מקרים אלה, ניתן לכלול בקטגוריה המוכרת יותר כ"שיטת מצליח", קרי: קיבל עליו הניזוק את רוע הגזירה (רובם המכריע של הניזוקים) - הרוויחה המבטחת, לא קיבל עליו (מיעוטם המוחלט של המקרים) - הפסידה.

מאחר וכמעט בכל המקרים מהסוג המוזכר לעיל, מפסידה לבסוף חברת הביטוח לאחר התדיינות משפטית, ברור כי הנחת העבודה בשלה "מקוזזים" מלכתחילה אותם סכומים הינה, כי לא תהא התדיינות משפטית. אותה הנחה מתבססת על העדר רצונם של הניזוקים לנהל הליך משפטי יקר וממושך בשל הסכום המקוזז גם אם חסרונו "כואב" להם. אותו חוסר רצון (שניתן להגדירו אף כחוסר יעילות מערכתית או כלכלית) מעניק רווחים אדירים לחברות הביטוח.

כאשר מעבירה חברת הביטוח לידיכם "כתב ויתור וסילוק", קרי: ויתור מלא ומוחלט על טענותיכם כלפיה, תמורת קבלת הסכום המופחת (לעיתים מופיע הכיתוב על-גב ההמחאה, ואליו לא שמתם לב), כדאי יהיה לשקול היטב אם ברצונכם לוותר על אותו סכום או לעמוד על זכויותיכם. כדאי לדעת, שחברת הביטוח אינה רשאית להתנות את תשלומו של כל סכום שאינו שנוי במחלוקת בתום-לב וכי עליה לשלמו בתוך 30 יום.

במקרים בהם החליטו מבוטחים לעמוד על זכויותיהם, זכו הם בבתי-המשפט (ברובם המכריע של המקרים) בסכום כולו, בתוספת הוצאות משפט, שכר טרחת עו"ד, ריבית והצמדה ולעיתים אף ריבית מיוחדת (עד 12%), אותה רשאי בית המשפט להעניק למי שכספיו, שאינם שנויים במחלוקת, עוכבו בידי המבטחת מעבר לתקופת 30 הימים.

בכל המקרים מהסוג הנ"ל, כמעט ללא יוצא מן הכלל, תצא המבטחת מההליך המשפטי כשידה על התחתונה ולאחר שתיאלץ גם לשאת בעלות עורכי דינה כמו גם באלה של עורכי-דינכם. לא זו אף זו; אם סירבתם לקבל את ההמחאה המותנית, תהיו זכאים להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד אפילו יקבע בית-המשפט כי יש לכם "אשם תורם". זאת, מאחר ואת הסכום שאינו שנוי במחלוקת היה על המבטחת לשלם לכם ללא תנאי, ואם לא עשתה כן אז תיאלץ היא לעשות כן עתה בלווית ההוצאות המתבקשות.

תופעה זו של ייחוס סתמי של "אשם תורם" לניזוק, קיימת עדיין בשל תחשיב כלכלי פשוט, שמוכיח כי המבטחת מרוויחה מכך (מנקודת מבט של מאקרו), שהרי רובם המכריע של הניזוקים מוותרים על קבלת מלוא התשלום ומסבסדים את המאבקים המשפטיים במעטים שכן עומדים על שלהם.

במספר פסקי-דין שניתנו, גילו המבטחות כי לא בכל מקרה יזכו למתת חינם אוטומטית של "אשם תורם". באחד המקרים[1], ביצע אוטובוס הנתבעים פניית פרסה לתוך נתיב נסיעת רכב התובע (בנתיב הנגדי) והסב לו נזק. המבטחת טענה באותו מקרה להיעדר אשמה בתאונה (!) ולחילופין ל"אשם תורם" של התובע באי-מניעת התאונה.

במקרה אחר[2], נגרמה התאונה לאחר שרכב הנתבע ביצע פניית פרסה מחניה בימין הדרך, ובשל-כך פגע בו רכב התובע. בשני פסקי-הדין הנ"ל נקבע על-ידי כב' הרשמת איריס לושי-עבודי, כי המבטחת תשלם לתובע את מלוא נזקי הרכב נשוא האירוע, כמו גם חלק מההוצאות הכלליות שנתבעו, שכר טרחת השמאי, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

בכך, נתנה הרשמת - ובצדק רב - ביטוי גם להוצאות הטרחה והטרדה המוסבים לתובע בשל הצורך בניהול הליך משפטי. מן הראוי היה כי בתי-המשפט יתמכו ויחזקו מגמה זו, לפיה גם זמנו של האזרח הקטן אינו הפקר. העובדה כי בניגוד לתאגידים הגדולים מנוע האזרח הקטן מצירוף תדפיס חשבונאי או אישור רו"ח החברה על נזקיו, אינה מלמדת על היות זמנו נעדר ערך כלכלי (גם במקרים בהם הפסיד תובע הנאה, מנוחה או חופשה ולא רק עבודה!).

ראוי הוא, כי בתי-המשפט יעשו להקטנת פער חוסר היעילות המערכתי/כלכלי בהרחבת השימוש בהוצאות כלליות. נראה כי זו הדרך היחידה העשויה לאפשר למי שניזוק מ"קיזוז", גם בסדר גודל של כמה מאות שקלים (שכר יום עבודה לרבים מאיתנו) לנהל הליך משפטי על המאמץ, הזמן וההוצאות הכרוכים בכך.

הרחבת מגמה מבורכת זו עשויה להפחית את הסתמכות המבטחות על חוסר היעילות המערכתי/כלכלי, ולאלץ אותן לקיים את לשון החוק פשוטה כמשמעה, קרי: לשלם לניזוקים את מלוא נזקיהם (למעט במקרים בהם ברור כי קיים אשם תורם של ממש) ובתוך התקופה הקצובה לכך בחוק. לצורך זה, אף קבע המחוקק את "הריבית המיוחדת" בחוק חוזה הביטוח ומן הראוי היה שגם השימוש בה יהפוך לנפוץ יותר, כדי לאלץ את המבטחות לשקול שוב אם העלות הכלכלית של עיכוב כספי הניזוקים ברשותן אכן מוצדקת.

[1] ת.א. 1511/03 (שלום-פ"ת) חן נ' מאלכ, פסק-דינה של כב' הרשמת איריס לושי-עבודי (79א')

[2] ת.א. 1513/03 (שלום-פ"ת) באומפלד נ' חמדני, פסק-דינה של כב' הרשמת איריס לושי-עבודי (79א')