מאמרים וכתבות

איומים בהתאבדות- עבירה פלילית?

נתבעת בבית המשפט לתביעות קטנות הורשעה בעבירה של נסיון לאיים לאחר שכתבה לשופטת מכתב ובו רמזה שתתאבד בגלל התנהלותה. אין עבירת התאבדות בספר החוקים הישראלי. העבירה בוטלה לפני שנות דור. לפיכך איום בהתאבדות איננו איום בפגיעה שלא כדין בגופו של המאיים.

שאלה זאת נבחנה לאחרונה בביהמ"ש המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור (עפ (י-ם) 57262-12-14 זילפה בר נ' מדינת ישראל. פורסם בנבו).

 

המערערת-אישה קשת יום - חוייבה בביהמ"ש לתביעות קטנות בסכום גדול יחסית, לאחר שלא הגישה כתב הגנה. היא התייצבה לדיון לאחר שכבר ניתן פסק דין וביהמ"ש דחה את בקשתה לבטלו. המערערת כתבה מכתב לשופטת ורמזה שתתאבד בגלל התנהלותה. המכתב כלל מלים קשות אך לא גידופים ולמעשה נועד ליצור נקיפות מצפון אצל השופטת. המכתב לא הגיע ליעדו. הוא יורט על ידי קצין הבטחון של ביהמ"ש. המערערת הועמדה לדין והורשעה בעבירה של נסיון לאיים.

 

ערעורה נדחה. בין שלל הנימוקים לדחיית הערעור ברצוני להתייחס לנימוק המרכזי והוא הפרשנות שביהמ"ש נתן לרכיב "שלא כדין" בעבירת האיומים. תחילה אביא את ס' 192 לחוק העונשין שהוא הסעיף הרלונטי לעניננו:

"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים.”

 

ביהמ"ש קבע שהרכיב "שלא כדין" פירושו העדר צידוק פוזיטיבי. היינו שיש צורך להצביע על חיקוק שמתיר להתאבד, כדי שהאיום יהיה כדין.

 

עם כל הכבוד מדובר בפסק דין מופרך ובלתי צודק בעליל. ראשית, לא יעלה על הדעת שאדם שמאיים בהתאבדות יורשע בגלל איומיו. אדם כזה משדר מצוקה וזקוק לעזרה. לא יתכן שרשויות המדינה במקום להעניק לו עזרה, ירדפו ויענישו אותו ובכך יעודדו אותו עוד יותר לממש את איומיו. חוש הצדק מתקומם נוכח הרשעת אנשים בנסיבות כאלה ויש לעשות כל מאמץ פרשני כדי להמנע מכך.

 

ומכאן לגוף הענין. אין ממש בפרשנות שנתן ביהמ"ש הנכבד לרכיב "שלא כדין". אין עדיין הלכה מחייבת של ביהמ"ש העליון לגבי רכיב זה, בעבירת איומים. ערכאת הערעור סקרה את שתי הגישות הקיימות בענין. גישה אחת גורסת שדרוש צידוק פוזיטיבי וגישה אחרת – שדי בכך שהמעשה שאותו מאיימים לבצע הוא אסור. היינו האיום חייב להתייחס לביצוע עבירה. משום מה החליט ביהמ"ש לאמץ את הגישה המחמירה עם הנאשמת.

 

לדעתי כוונת המחוקק היתה לאמץ את הגישה השנייה. המחוקק קבע בחוק העונשין שורה של פגיעות בערכים מוגנים שהן עבירות. לדוגמא - עבירת תקיפה, לשון הרע, חטיפה ועוד. הוא רצה להגן על ערכים חשובים, אבל הוא לא הסתפק בכך אלא הרחיב את מעגל העבירות גם לאיומים בפגיעה בערכים הללו. ההגנה על ערכים אלה לא תהיה שלמה ללא הגנה גם כנגד איומים בפגיעה בהם. לכן בנוסף לעבירה של פגיעה בגוף כמו תקיפה, חל גם איסור לאיים בתקיפה. בנוסף לעבירת שוד חל גם איסור לאיים בשוד וכך הלאה. חייבת אם כך להיות זיקה בין העבירה לבין האיום לבצע אותה.

 

מכאן קצרה הדרך לזיכוי הנאשמת. אין עבירת התאבדות בספר החוקים הישראלי. העבירה בוטלה לפני שנות דור. לפיכך איום בהתאבדות איננו איום בפגיעה שלא כדין בגופו של המאיים.

 

אם לא תאמר כן, יווצר מצב אבסורדי שהתאבדות איננה עבירה אבל איום בהתאבדות הוא עבירה. לא ברור איזו תכלית משרתת פרשנות כזאת.

 

אני מסכים לחלוטין שאיום בהתאבדות עלול להדיר שינה מעיניו של המאויים, אבל התגובה לאיום לא יכולה להיות עונשית. לא מוסרי להרשיע אדם שמאיים בהתאבדות, וכפי שראינו גם החוק לא מאפשר את זה.

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון