מאמרים וכתבות

מיהו לקוח: מתי וכיצד נוצרים יחסי עורך דין לקוח

24.09.2004

ד"ר לימור זר-גוטמן*

בחוק לשכת עורכי הדין ובכללים שנחקקו מכוחו אין כל הגדרה למונח "לקוח", המונח המרכזי ביותר בדינים המבקשים להסדיר התנהגות של עורכי דין. בפסיקה נקבע שהשאלה האם נוצרו יחסי עורך-דין-לקוח היא שאלה עובדתית אובייקטיבית שאינה מתבססת על תחושתו הסובייקטיבית של מי מהצדדים אלא שאלת-חוק שיש להכריע בה על סמך עובדות.

בבד"מ 18/98 נאמרו הדברים הבאים:

"אין הפרת חובת נאמנות בלא קיום חובת נאמנות. ולכן נדרשת ראיה להיווצרות יחסי נאמנות. השאלה הינה עובדתית – אובייקטיבית ונגזרת מאופי פעולות ויחסי הצדדים, ולא לפי מה שסבר צד זה או אחר. אין אדם נעשה "נאמן" הזולת רק משום שהזולת סבור ו"מניח" כך אלא זו שאלת-חוק שיש להכריע בה על סמך עובדות."[1]

 

הבדיקה העובדתית-אובייקטיבית צריכה להתייחס למספר מאפיינים שנקבעו בפסיקה. המאפיינים אינם מחייבים ואינם מצטברים כך שהכרעה מתבצעת בהתאם לכלל הנסיבות[2]. בפסק הדין המנחה בסוגיה בעניין לוי נ' שרמן קבע בית המשפט העליון את המאפיינים הבאים: אחד, האם פנה הלקוח לעורך הדין בבקשה לייצג אותו; שתיים, האם עורך הדין קיבל על עצמו את הייצוג; שלוש, האם ניתן לטובת עורך הדין ייפוי כוח לטפל בעניין; ארבע, האם שולם שכר טרחה עבור הטיפול; חמש, האם נערכה ישיבת עבודה בין עורך הדין ללקוח בה פורטו דרישות הלקוח[3].

 

מאפיינים נוספים שעלו בפסיקה הם: האם זהות הלקוח ידועה לעורך הדין; בחינת האינפורמציה המועברת; משך היחסים בין הצדדים; רמת האינטנסיביות של היחסים; סוג השירות הניתן, האם מדובר בשירות מקצועי שדרכם של עורכי דין לתת והאם הטיפול והפעולות הנעשות עבור הלקוח הם בהקשר משפטי[4]. יש לראות בתנאי אחרון זה תנאי הכרחי, גם אם לא בהכרח מספיק, שכן לב ליבם של יחסי עורך-דין-לקוח הוא השירות המקצועי המשפטי שרק עורכי דין מוסמכים לתת לפי החוק[5]. כך לדוגמא מקום בו דובר בהכנת מסמכים בעלי אופי משפטי וייעוץ בעניינים משפטיים (הצורך בעריכת צוואה חדשה) קבע בית המשפט שהתקיימו יחסי עורך-דין-לקוח[6]. מנגד, בפסק דין אמריקאי נקבע שלא נוצרו יחסים היכן שעצת עורך הדין נגעה לפן הפיננסי של השקעת כספים[7].

 

עובדה נוספת הנבחנת על-ידי בית המשפט היא האם מותר לפי החוק לעורך הדין לייצג גם את הצד שכנגד. במידה והדבר אסור מפעיל בית המשפט חזקה שנויה במחלוקת לפיה עורך הדין מוחזק כמי שמקיים את הכללים ולפיכך לא התקיימו יחסי-עורך-דין-לקוח עם הצד שכנגד[8]. בעניין לוי נ' שרמן דובר בעורך דין של הקבלן שטיפל עבור הקונים ברישום הדירה. הקונים טענו שעורך הדין ייצג אותם גם לעניין ההסכם, פעולה שהיא בניגוד לכללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעסקאות בדירות) האוסר על עורך הדין של הקבלן לייצג את הקבלן והקונה פרט לטיפול עבור הקונים ברישום. בית המשפט מפעיל את החזקה ודוחה את טענת הקונים. חזקה זו הופעלה במקרה נוסף אף שלא דובר בעורך דין של הקבלן[9].

 

במסגרת המבחן השני שנקבע בפסיקה הישראלית – האם עורך הדין קיבל על עצמו את הייצוג – יש להכיר, לדעתי, בקבלת ייצוג מפורשת או משתמעת מן הנסיבות. קבלת ייצוג המשתמעת מן הנסיבות הוכרה כיוצרת יחסי עורך דין-לקוח ב- Restatement of the Law Governing Lawyers (2000). לפיו יחסי עורך-דין-לקוח נוצרים כאשר עורך הדין אינו מראה חוסר הסכמה לייצוג במקום שעורך הדין יודע או סביר שידע כי האדם סומך באופן סביר על עורך הדין שייצגו[10]. מבחן זה המנוסח בדרך השלילה מטיל בפועל חובה על עורך הדין להבהיר ללקוח את טיב היחסים שאם לא יעשה כן ייתכן וחוסר הבהירות תפורש לטובת הלקוח, כיוצרת יחסים. הבהרה זו יכולה לשאת צורה של הזהרה בכתב (disclaimer). כך לדוגמא, אזהרה שתאמר כי "השירות המשפטי הניתן על-ידי עורך הדין ניתן לטובת המלווה ולא הלווה, וכי נאמר ללווה שמוטב לו לשכור עורך דין שידאג שהאינטרסים והזכויות שלו יהיו מוגנים."[11] אני סבורה שתנאי זה עתיד ליצור מודעות אצל עורכי הדין ולמנוע מצבים בהם עורך הדין משאיר במתכוון את המצב מעומם כדי להותיר בידו "פתח מילוט" מחובותיו כלפי הלקוח בטענה שלא נוצרו יחסים.

 

במספר פסקי דין בארצות הברית, עורך דין שייצג צד אחד לעסקה נקבע כמי שייצג גם את הצד שכנגד היכן שעורך הדין הציע וביצע עבור הצד שכנגד שירותים משפטיים וזה הסתמך, הסתמכות סבירה, על עורך הדין[12]. כך לדוגמא, עורך הדין של המלווה שהתנדב להסביר ללווה את המסמכים ולענות על שאלותיו[13].

 

בעניין עו"ד סילביו[14] דובר בחתימת חוזה הלוואה אצל עורך הדין של המלווה "בשוק האפור" (עו"ד סילביו). כיוון שדירת הלווים כבר הייתה משועבדת לבנק, הציע עו"ד סילביו לערוך "חוזה מותלה", לפיו תימכר דירתם למלווה, אם ההלוואה לא תיפרע. הלווים, שלא היו מיוצגים על-ידי עורך דין, הפקידו בידי עו"ד סילביו יפוי כוח בלתי חוזר, מכוחו הוא רשם הערת אזהרה לטובת המלווה. יצוין כי הלווים השתתפו בשכר טרחת עורך הדין. בהשתלשלות אירועים, שלא כאן המקום לפרטם, איבדו הלווים את דירתם וכל כספם ונותרו חסרי כל. בתביעה שהגישו הלווים נגד עו"ד סילביו נטען שהוא ייצג גם אותם ולפיכך חב כלפיהם בחובת זהירות בדרגה הגבוהה ביותר[15]. דעת הרוב בבית המשפט העליון הפכה את קביעת בית המשפט המחוזי בקובעה כי נוצרו יחסי עורך דין לקוח, כך שעו"ד סילביו שימש בה בעת כעורך הדין של המלווה והלווים. קביעה זו התבססה על ארבע נימוקים המהווים, לגישתי, ביטוי של הדוקטרינה של "קבלת ייצוג משתמע מהנסיבות." הנשיא ברק בדעת הרוב מאריך ומפרט את שורת הפעולות שביצע עורך הדין כלפי הלווים ולמענם ומציין כי עורך הדין "קיבל על עצמו לטפל בכל הצדדים המשפטיים של העיסקה..."[16] וכי העובדה שדאג בראש ובראשונה לאינטרסים של המלווה אינה גורעת ממעמדם של הלווים כלקוחותיו[17].

 

דעת הרוב ודעת המיעוט בעניין עו"ד סילביו מבססות במידה רבה את הקביעה האם נוצרו יחסי עורך דין-לקוח על השיקול בדבר מידת האמון שרכש הצד שכנגד הבלתי מיוצג לעורך הדין. לדעת כל השופטים יש לשיקול זה משקל רב, המחלוקת נוגעת ליישומו בנסיבות המקרה. שופט המיעוט, בניגוד לדעת הרוב, מגיע למסקנה כי בעת שנערך החוזה לא רכשו הלווים כל אמון, מלא או חלקי, לעורך הדין ולכישוריו המקצועיים[18]. לגישתי, מידת האמון היא נגזרת של קבלת ייצוג במשתמע הואיל ומקום בו קיים ייצוג משתמע נוצר גם אמון מלא בעורך הדין הנתפס בעיני הצד שכנגד כמי שדואג גם לאינטרסים שלו כחלק מחובת הייצוג (המשתמע).

 

במקרה אחר, בעניין עו"ד ערד[19] קבע בית המשפט העליון שנוצרו יחסי עורך דין לקוח וזאת בהסתמך על שניים מהמאפיינים שנקבעו בפסיקה: ייפוי הכוח שניתן לטובת עו"ד ערד וסוג השירות שביצע. באותו מקרה, דובר בייפוי כוח בלתי חוזר בעל היקף רחב בו ניתנה לעורך הדין ההרשאה להשכיר, להעביר, להחכיר, לשעבד או למשכן נכס מקרקעין של המשיב. בנוסף, הפעולות שביצע בפועל עו"ד ערד כללו לא רק אימות חתימה אלא גם רשום בעלות ורשום שעבוד. בית המשפט התעלם ממאפיינים נוספים שיכלו להוביל למסקנה אחרת למשל, האם פנה המשיב לעו"ד ערד בבקשה לייצגו, האם עו"ד ערד קיבל על עצמו את הייצוג ובמיוחד משך ורמת אינטנסיביות היחסים. פסקי הדין של שתי הערכאות בעניין עו"ד ערד אינם מפרטים לגבי משך ואינטנסיביות היחסים, מה שיכל לשפוך אור נוסף על טיב היחסים.

 

דוגמא לחשיבות הקריטריון בדבר משך ורמת אינטנסיביות היחסים היא המחלוקת שנפלה בין שופט המיעוט שצידד בפסק הדין של בית המשפט המחוזי לדעת הרוב בעניין עו"ד סילביו[20]. המסקנה השונה אליה הגיעו מקורה בראיה השונה של רמת היחסים ששררה בין עורך הדין לצד שכנגד, הלווים הבלתי מיוצגים. לדעת המיעוט בעליון ופסק הדין של המחוזי, למרות שדובר בשירות בעניין משפטי – חתימה על חוזה ובו הענקת ייפוי כוח לעורך הדין – רמת האינטנסיביות של היחסים הייתה נמוכה[21]. מועד כריתת החוזה היה המועד הראשון בו נפגש הלווה עם עורך הדין, לא התקיימה שיחת יעוץ משפטית נפרדת בין עורך הדין ללווה אלא רק שיחת רקע קצרה עובר לחתימת החוזה בהשתתפות כל הצדדים לעסקה. תמונה שונה לחלוטין רואה הנשיא ברק בהתבססו על גרסת עורך הדין לפיה הוא קיים במשרדו שיחה מקדימה עם הלווים בה קיבל מפיהם מידע אודות הנסיבות האישיות שהביאו אותם ליטול את ההלוואה ובה שיתפו אותו בתוכניותיהם הכלכליות. בהמשך הקריא עורך הדין את תוכן החוזה לשני הצדדים, תוך שהוא מתעכב להשיב על שאלות שהפנו אליו הלווים ומוודא שהם מבינים היטב את תוכן החוזה בטרם חתמו. כאשר גם לאחר החתימה מטפל עורך הדין בכל הצדדים המשפטיים של העסקה לרבות רישום במרשם המקרקעין ותשלומי מיסים תוך שהוא משתמש ביפויי כוח בלתי חוזר שחתמו הלווים לטובתו. מהתיאור הזה, עליו מתעכב בפירוט רב הנשיא ברק עולה מערכת יחסים אינטנסיבית שיש בה אף להצביע על קבלה משתמעת של ייצוג, כפי שציינתי לעיל.

 

הקשר אחר בו עלתה השאלה האם נוצרו יחסי עו"ד-לקוח הוא בד"מ 18/98 בו התבררה קובלנה נגד עו"ד שבמסגרת התנדבותו באגודה להגנת הדייר נתן ייעוץ של מספר דקות לפונה ששמו אפילו לא נמסר לו[22]. אותו פונה זכה לייעוץ חינם אין כסף ואילו עו"ד קיבל שכר סמלי כולל מהאגודה להגנת הדייר עבור הטיפול בכל הפונים. בהמשך התברר לפונה שעו"ד מייצג במשרדו הפרטי את בעל הבית של אותו פונה. הפונה טען לנגוד עניינים לפי כלל 16 לפיו אסור לעו"ד לייצג במסגרת הפרקטיקה הפרטית שלו את בעל הבית נגדו.

 

השאלה אותה נסח בית הדין המשמעתי הייתה: האם נקשרו יחסי עורך דין –לקוח בין עורך דין המשמש כיועץ משפטי מתנדב בארגון ציבורי או חברתי תמורת שכר סמלי המשולם לו על ידי הארגון ונותן ייעוץ כללי בן דקות ספורות, לחבר הארגון אשר פנה אליו בבקשת עצה ומידע?

 

בית הדין המשמעתי השיב נחרצות בשלילה לשאלה. ההחלטה התבססה על שלושה פסקי דין של בית המשפט העליון ופסק דין משמעתי נוסף מהם עלה בברור כי בסיטואציות אלו לא נוצרים יחסי עו"ד-לקוח אלא יש לראות בפונה כדורש עיצה. בית הדין המשמעתי הקביל מצב זה לייעוץ טלפוני שנותן עורך דין במסגרת תוכנית רדיו אליה מתקשרים מאזינים המבקשים עצה ומידע מעורך הדין. כמו שלא יעלה על הדעת שבמהלך שיחה זו של חמש דקות עם המאזין נוצרו יחסי עו"ד-לקוח כך גם במקרה של עו"ד המייעץ בהתנדבות לפונים. ההחלטה מדגישה את החשיבות החברתית שיש בפעולת ההתנדבות כגון זו ועל הצורך להגן על עורכי הדין המבקשים לתרום מזמנם ומהידע שלהם לטובת הקהילה כך שלא תפגע הפרקטיקה הפרטית שלהם.

 

מפסקי הדין שהובאו לעיל בהרחבה לעיל ניתן לראות כי הבדיקה האובייקטיבית האם נוצרו יחסי עורך דין לקוח תעשה בכל מקרה לפי נסיבותיו בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. כפי שהצבעתי במאמר זה, ליישום מבחנים אלו השלכות רבות על עבודת עורכי הדין[23].

 


 

*הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה

 

המאמר פורסם בבטאון דין ואומר, תשס"ד היוצא לאור על-ידי ועד מחוז חיפה.

 


 

[1] בד"מ 18/98 פורסם בעט ואתיקה 58 (יוני 2000) ע' 5, 9 (להלן: בד"מ 18/98)

[2] ת.א. (ת"א) 583/98 דורנבאום נ' עו"ד סילביו (טרם פורסם), תק-מח 2002(1) 696 (להלן: עניין דורנבאום)

[3] ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 478 (להלן: עניין שרמן)

[4] בד"א 51/88 עו"ד פלוני נ' הועד המרכזי, פדי"ם ו 217 [" המרכיב העיקרי בהגדרת "לקוח", הינו מתן שירותים מקצועיים לאדם שנתן ייפוי כוח בכתב או בעל-פה לעורך דין, לייצגו בכל פורום או לעשות עבורו כל פעולה שהיא."]; בד"מ (ת"א) 69/82 הועד המחוזי נ' פלוני, עו"ד, פדי"ם ד 21; עניין דורנבאום, לעיל הערה 2.

[5] סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961, ס"ח 178 (קובע את עיקרון ייחוד המקצוע).

[6] ה"פ (חיפה) 1283/94 הכט נ' שפאר (לא פורסם), תק-מח 96(2) 1674.

[7] Sheinkopf v. Stone, 927 F.2d 1259, 1266 (1st. Cir 1991) (בית המשפט בוחן את הדברים שאמר והפעולות שביצע עורך הדין ומגיע למסקנה שפעל בתור יועץ השקעות כלפי התובע)

[8] נקל לראות את האבסורד אליו מובילה חזקה זו. לפיה, עורך דין שהפר את הכללים וייצג את גם את הצד שכנגד וגרם לו עקב כך נזקים לא יחויב לפצות אותו. גם אם מדובר בצד שכנגד תמים שלא ידע שאסור לעורך הדין לייצג אותו והאמין שעורך הדין דואג לאינטרסים שלו, הוא לא יזכה לפיצוי. חזקה זו מביאה למצב שבו החוטא (עורך הדין) יוצא נשכר.

[9] ע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3) 92, 95-97.

[10] The Restatement of the Law Governing Lawyers (2000) § 14(1)(b) [הסעיף קובע:A relationship of client and lawyer arises when:

(b) the lawyer fails to manifests lack of consent to do so, and the lawyer knows or reasonably should know that the person reasonably relies on the lawyer to provide the services;"] המבחן נקבע עוד קודם בפסיקה ראו למשל: Sheinkopf v. Stone, 927 F.2d 1259, 1266 (1st. Cir 1991)

[11] זהו תרגום של ההזהרה שהביאה לדחיית טענת הלווה כי התקיימו יחסי עורך-דין-לקוח בינו לבין עורך הדין של המלווה ב: Williams v. Fortson, 441 S.E.2d. 686, 687 (Ga. Ct. App. 1994)

[12] המקרים מובאים בהסבר לכלל ברסטייטמנט שנדון לעיל ראו: The Restatement of the Law Governing Lawyers (2000) § 14 Reporter's Note to comment e.

[13] Nelson v. Nationwide Mortgage Corp , 659 F.Supp .611, 618 (D.D.C. 1987)

[14] ע"א 2625/02 עו"ד סילביו נ' דורנבאום (ניתן ביום ה- 1.3.04 טרם פורסם)

[15] לחובת הזהירות שחב עורך דין כלפי לקוחו ראו: ע"א לוי (לעיל הערה 3 ); ע"א 1227/91 יחיאל נ' כהן, פ"ד מח (3) 207.

[16] ע"א עו"ד סילביו (לעיל, הערה 14 ) פיסקה 8 לפסק דינו של הנשיא ברק.

[17] שם

[18] ע"א עו"ד סילביו (לעיל, הערה 14 ) פיסקה 11 לפסק דינו של השופט ריבלין ופיסקאות 7-8 לפסק דינו של הנשיא ברק.

[19] ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן, פ"ד נו (5) 365

[20] ע"א עו"ד סילביו (לעיל, הערה 14).

[21] פסק הדין בת.א. דורנבאום אומנם לא קבע שנוצרו יחסי עורך דין לקוח (המישור הראשון) אך "פיצה" על כך במסגרת המישור השני  בו נקבעה חובת זהירות רחבה של עורך הדין כלפי הצד שכנגד הבלתי מיוצג. כך שהתוצאה של פסק דין דורנבאום זהה לזו של פסק דין בעניין עו"ד ערד – הרחבת אחריות עורך הדין כלפי צד שכנגד בלתי מיוצג.

[22] בד"מ 18/98, לעיל הערה 1.

[23] לדיון רחב בחובת עורך הדין כלפי צד שכנגד בלתי מיוצג ראו: לימור זר-גוטמן, "ייצוג מול צד שכנגד בלתי מיוצג – ייזהר עורך הדין" דין ודברים  גליון 1 (עומד לראות אור בתשס"ה).

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון