מאמרים וכתבות

עוקף לשון הרע

הפרשנות הנכונה של סעיף 13(5) לחוק לשון הרע צריכה להיות כזו שתשרת נאמנה את המטרה שלשמה נוצר – שהצדדים הלוקחים חלק בהליך המשפטי יוכלו לעשות זאת באופן מקצועי וענייני מבלי לברור כל מילה וכל אמירה מחשש של לשון הרע. לא נכון יהיה לפרש את הסעיף באופן שיהווה דרך עוקפת של האיסור ויאפשר מצב של ’נבל ברשות התורה’.

החלטה של בית משפט השלום בת"א בת.א. 3634-02-11 בנק מזרחי טפחות תל אביב ואח' נ' הכשרת היישוב ביטוחים בע"מ ואח' **, מאפשרת לטעמי, לכל מי שחפץ בהוצאת דיבה של מאן דהוא, לעשות זאת באמצעות ריכוז דברי ההכפשה במסגרת כתב תביעה שיוגש לבימ"ש ומסירת העתק ממנו לתקשורת.

 

בפסק דינו דחה בית המשפט על הסף תובענה שהוגשה על ידי חברת הביטוח הכשרת היישוב כנגד בנק מזרחי בעילה של לשון הרע.

 

לטענת הכשרת היישוב, העביר בנק מזרחי לכתבת דה מרקר העתק מכתב התביעה שהגיש נגדה לבית המשפט. בכתב התביעה נטענו טענות שבאופן רגיל מהוות לשון הרע.

 

כבוד השופטת רחל ערקובי קבעה כי העברת כתב התביעה לכתבת חוסה תחת ההגנה שמעניק סעיף 13(5) לחוק לשון הרע לפיו מדובר בפרסום מותר כל אימת שמדובר בפרסום שנעשה:

"על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום ע"י בעל דין, או עד שנעשה תוך כדי דיון כאמור" (ההדגשה אינה במקור ח.ד.ק.)

 

סעיף 13 לחוק לשון הרע קובע מקרים במסגרתם יזכה פרסום לשון הרע להגנה מוחלטת – אלה הם "הפרסומים המותרים" שככאלה לא יהוו עילה למשפט פלילי או אזרחי. המדובר במקרים בהם רצה המחוקק לתת עדיפות לערכים אחרים על פני הזכות לשם טוב. כך למשל, זוכים להגנה זו פרסומי הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, מבקר המדינה וכיוב'.

 

סעיף 13(5) מעניק הגנה מוחלטת לפרסום שנעשה במסגרת הליך שיפוטי כשהערך שגובר כאן על הזכות לשם טוב הוא יכולתם של הצדדים הלוקחים חלק בהליך השיפוטי למלא את חלקם בהליך ללא חשש שדברים שיאמרו או יעשו יסבכו אותם בתביעה בגין לשון הרע.

 

בהלכת זיידמן קבע בית המשפט העליון, כי ההגנה תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם בית המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". (ההדגשה אינה במקור ח.ד.ק.)

 

כלומר, בית המשפט העליון מרחיב מצד אחד את גבולות הסעיף כך שההגנה "מלווה" את הצדדים הלוקחים חלק בניהול המשפט לכל אורך שלבי ההליך, אך מצד שני, ההגנה חלה רק על פרסום התחום בגבולותיו של ההליך - פרסום שנעשה במסגרת שלב שהוא שלב רגיל של המשפט, שלב טבעי בתוכו, שנדרש במהלך המשפט ומשמש אותו כהלכה.

 

בענייננו צעד בית משפט השלום צעד נוסף והרחיב את ההגנה של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, בקובעו שההגנה חלה גם במקרה בו כתבי בי-הדין מועברים לכתבת עיתון וזאת מהסיבה שהדברים הכתובים בכתב תביעה מוגנים על פי הסעיף ולכן אין פסול בהעברתם לעיתון וכלשונו: "משום שהפרסום הינו של דברים שבעצמם מוגנים על פי הוראות החוק...".

 

בית המשפט מוסיף ומציין כי כשם שההגנה חלה על כתב התביעה המוגש לבית המשפט וכשם שהיא חלה על הכתבת והעיתון המפרסמים את האמור בכתב התביעה, אין הוא רואה מקום להחריג את התובע שמסר את כתב התביעה לכתב.

 

הנני סבורה, כי בית המשפט נתפס לכלל טעות, שהרי לא "הדברים מוגנים" אלא "ההליך המשפטי עצמו" הוא החוסה תחת הגנת החוק וכאשר הדברים שנכתבים בכתבי בי-הדין כשלעצמם, מהווים לשון הרע קיומו של סעיף 13(5) לא "מכשיר" אותם כך שניתן "להוציא" אותם עתה אל מחוץ לגדרות הדיון המשפטי.

 

כפי שציינתי, הרציונל העומד מאחורי מתן הגנה מפני לשון הרע על ההליך המשפטי הינו לאפשר לצדדים הלוקחים חלק בניהול המשפט לעשות כן ללא חשש שבתוך כך יהיו חשופים לתביעת דיבה. הסעיף מציין מפורשות את מי שההגנה חלה עליהם:

  1. שופטים לסוגיהם
  2. בעלי דין
  3. באי כוחם של בעלי הדין
  4. עדים

האם משמעות ההחלטה שניתנה היא שמי מהנ"ל יכול "להעביר" את הפטור שניתן לו לאחר? האם בעל דין יכול להרשות לכתב העיתון "להשתמש" בהגנה שניתנה לו?

 

לטעמי התשובה לכך שלילית. ההגנה אינה שייכת לגורמים המנויים בסעיף 13(5) לחוק אלא ניתנת להליך עצמו, וככזאת היא מאפשרת לצדדים הלוקחים חלק בהליך, באופן הרגיל שבו מנוהל הליך משפטי לעשות כן מבלי שיהיו חשופים לתביעת לשון הרע. אולם לטעמי, מעת שהצדדים וכתב טענותיהם יוצאים מגדרי ההליך הם אינם נושאים את ההגנה עימם ואינם יכולים להעבירה לאחר.

 

הזכות לשם טוב הינה זכות יסוד. עפ"י השופט ברק בבג"צ אביאל, אין לפרש דבר חקיקה כמסמיך פגיעה בזכויות יסוד אלא אם ההסמכה לכך היא "ברורה, חד משמעית ומפורשת".

 

סעיף 13(5) מאפשר פגיעה באותה זכות יסוד לשם טוב והפרשנות הנכונה שלו צריכה להיעשות בהתאם.

 

מודל מוצע לבחינה האם פרסום כלשהו נכנס למתחם של סעיף 13(5)

לטעמי, כאשר עולה שאלה האם פרסום מסוים חוסה תחת ההגנה שקובע סעיף (5)13 לחוק, יש לשאול 3 שאלות:

א. מי – האם המפרסם מנוי על בעלי הזכות לחיסיון.

ב. איך – האם מדובר במסגרת ההליך השיפוטי, במהלך הרגיל שלו.

ג. מה – תוכן הדברים שנאמרו וחומרתם.

א. "מי" - הצדדים –

בהתאם לנוסחו של הסעיף ולפרשנות שניתנה לו בהלכת זיידמן, ההגנה תחול כאשר הפרסום נעשה ע"י מי מהמנויים בסעיף: שופט, צד להליך, ב"כ או עד. ההגנה לא יכולה לחול על אחרים ו"בעלי ההגנה" לא יכולים להעבירה לאחרים.

ב. "איך" - המסגרת –

ההגנה תחול כאשר הפרסום נעשה במסגרת הרגילה והטבעית של ההליך המשפטי:  הגשת כתבי בי-דין לבימ"ש או לצד השני, תצהירים, חקירות, טיעונים במהלך הדיון.

בפס"ד כלפוס נ' ברעם פורשה בדווקנות מסגרתו של דיון השיפוטי. שם קבע בית המשפט כי צעקותיה של בעלת דין במסגרת עדות שנתנה בפני ר' ההוצל"פ כי המשיבה לא מוסרית וגנבת אינן יכולות לחסות בצל ההגנה של סעיף (5)13 משלא היו חלק אינטגרלי מהדיון אלא חיצוניות לו.

ג. "מה" - התוכן –

גם כאשר הפרסום נעשה ע"י מי מהמנויים בסעיף ובמסגרת ההליך השיפוטי, עדיין לא תמיד פירשו בתי המשפט את החיסיון כמוחלט ובמקרים שונים נקבע כי עדיין ייתכנו מקרים בהם התוכן בתנאים מסוימים לא יחסה תחת החיסיון של הסעיף.

כך בפס"ד דורון נ' טריינין, קבעה דעת הרוב כי עדיין ייתכנו מקרים, ולו חריגים ויוצאי דופן, שבהם לא יכול פרקליט או בעל דין להסתתר מאחורי החיסוי, מקרים שבהם הזדון והרשעות בהטחת דברי העלבון הם גלויים לעין כל.

 

וכדברי השופט שטרוזמן בפס"ד זה "הדעת אינה סובלת שתובע או נתבע יוכל לכתוב בכתב טענתו ובמסמך אחר דברי נאצה על יריבו ללא חשש מפני חיוב בפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע".

 

מכאן, שכדי שפרסום כלשהו יחסה תחת ההגנה של סעיף 13(5) לחוק, צריך שהמפרסם יהיה מי שמנוי על בעלי הזכות לחיסיון, שהפרסום נעשה במסגרת ההליך השיפוטי ולא בפרסום שהוא מחוץ למסגרת זו ושתוכן הדברים לא יהיה חריג בעוצמה כזאת שתסיר מהפרסום את ההגנה שמקנה הסעיף.

 

בפס"ד הנדון פורסמו הדברים על ידי מי שאיננו צד להליך ובמסגרת שאיננה חלק מהמהלך הרגיל של המשפט, שכן העברת כתבי בי-דין לעיתון אינם חלק מהמהלך הרגיל של המשפט. לכן, ההגנה שמקנה הסעיף לא יכולה, לדעתי, לחול על פרסום זה.

 

לסיכום

הפרשנות הנכונה של הסעיף צריכה להיות כזו שתשרת נאמנה את המטרה שלשמה נוצר – שהצדדים הלוקחים חלק בהליך המשפטי יוכלו לעשות זאת באופן מקצועי וענייני מבלי לברור כל מילה וכל אמירה מחשש של לשון הרע. לא נכון יהיה לפרש את הסעיף באופן שיהווה דרך עוקפת של האיסור ויאפשר מצב של 'נבל ברשות התורה'.

 

המודל המוצע מאפשר בחינתם של מקרים בהם עולה טענה להגנה לפי סעיף 13(5) לחלוק לשון הרע משלוש זוויות ומסייע בקביעה האם פרסום כלשהו חוסה תחת ההגנה שמקנה הסעיף אם לאו.

 

*הכותבת הינה עו"ד העוסקת בפלילים ונזיקין

 

**עותק ההחלטה באדיבות  

 

פסקי הדין המאוזכרים במאמר:

- ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2) 624,620.

- בג"צ 333/85 אלי אביאל ו- 23 אח' נ' שר העבודה והרווחה ואח' פ"ד מח(4) 595,581.

- ע"פ (ת"א) 70975/99 רוחמה כלפוס נ' יפה ברעם, פורסם בנבו.

- ע"פ (ת"א) 546/92 דורון נ' טריינין גורן פ"מ תשנד(א) 466,441.

 

קובץ להורדה
civil_case_3634-02-11_mizrachi_bank.pdf
חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון