לעורכות הדין מירב ישראלי ומיכל ורדי, מקימות המחלקה המשפטית לתביעות אזרחיות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית במשרד עורכי-הדין "מ. זליגמן ושות'", שותפות עסקית וחברית ארוכת יומין. השתיים הכירו בלימודי המשפטים ומאוחר יותר אף התמחו יחד במשרד עורכי-דין בתל-אביב.

ישראלי מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל-אביב מזה שנים אחדות."אחרי ישיבה ממושכת על קו הסיוע", היא משחזרת, "הבנתי שהנושא של תביעות אזרחיות פשוט אינו קיים. הנשים שנפגעו ופנו למרכז הסיוע ידעו שהן יכולות להגיש תלונה במשטרה, ולא ידעו שהן יכולות גם להגיש תביעה אזרחית. לי, כמי שעוסקת בענייני נזיקין, זה ברור מאליו, שאם נעשה מעשה שגרם לנזק ואפשר להוכיח אותו - אז מגישים תביעת פיצויים".

ועדיין זה לא נעשה?

ישראלי: "נכון. ובמרכז הסיוע נתקלתי במקרים שנשים מתקשרות כי הן רוצות לעבור טיפול פסיכולוגי אבל אין להן כסף לממן אותו. זה דבר בולט. אז התחלתי להתעניין, מדוע אין בתוך המרכז מחלקה משפטית שמטפלת בזה, ובהדרגה הלך הנושא והתגבש אצלי. המחשבה הראשונית הייתה להקים גוף שיטפל בענייני נזיקין מתוך איגוד מרכזי הסיוע, אבל הסבירו לי, שכלכלית זה בלתי אפשרי. די מהר הבנתי, שמחלקה משפטית מקצועית כזאת תוכל לפעול רק דרך משרד עורכי-דין פרטי, שהוא בעל אורך- נשימה כלכלי וניסיון בתביעות שיכולות להימשך שנים. בשלב זה הכנו, אני ועו"ד מיכל ורדי, שחברה אתי להקמת הפרוייקט, תוכנית עסקית ויחד פנינו למשרדים גדולים ובעלי שם בתחום הנזיקין שיכלו לספק את הפלטפורמה לפרוייקט הזה".

ורדי: "כשאני סיימתי את ההתמחות, היה לי ברור שאם אשאר במקצוע הזה, אצטרך לעבוד בתחום שקשור לזכויות אדם ובעבודה שארגיש שיש בה שליחות ומגע עם אנשים. במקביל היה לי גם ברור, שבמוקדם או במאוחר אעשה משהו משותף עם מירב, כי שתינו הרגשנו שאנחנו עובדות טוב ביחד. ובדיוק אז מירב הגיעה אלי עם הרעיון להקים מחלקה שתטפל בהגשת תביעות אזרחיות לפיצוי נפגעות תקיפה מינית והכל התחבר יחד. זה היה ברור מאליו שאצטרף אליה".

כשפניתן עם הרעיון למשרדי עורכי- דין, הרגשתן שהם מבינים על מה אתן מדברות, שהם יכולים להירתם לרעיון ממקום חברתי?

ישראלי: "תראה, פנינו למשרדים פרטיים מתוך הבנה שהם פועלים מתוך מטרות רווח ומבחינתם, אם המחלקה שתיכננו לא תוכל לקיים את עצמה כלכלית אז אין לה זכות קיום בתוך משרדיהם. אבל מכיוון שאנחנו מאמינות מאוד במיזם, ואחרי שעשינו בדיקה להיתכנות הכלכלית של הפרוייקט, הצלחנו לשכנע גם אחרים שיש למחלקה כזאת זכות קיום כלכלית - לצד חשיבותה הציבורית הגדולה".

הבדיקה המקיפה שביצעו ישראלי וורדי כללה, בין השאר, שקלול מידע על מספר הנשים שמתקשרות בחודש אחד למרכזי הסיוע ומתעניינות בתביעה אזרחית וממוצע של 600 הרשעות לשנה של תוקפים בהליך הפלילי. ובנוסף הן מצאו, שבפסיקות המעטות שכבר נפסקו בתביעות אזרחיות בגין תקיפה מינית, גילו בתי המשפט נטייה לפסוק פיצויים בסכומים גבוהים. אחרי משא ומתן ברמות שונות מול משרדי עורכי-דין שונים, הרים לבסוף משרד "מ. זליגמן ושות'" את הכפפה, ומזה כשנה פועלת במשרדיו מחלקה שעיקר תכליתה הגשת תביעות אזרחיות מהסוג המדובר.

עשרה אחוזים מהפניות מתורגמות לתביעה משפטית

מהו סדר-היום של מחלקה חדשה שפועלת בתחום הנזיקין שבקושי קיבל עד היום טיפול והתייחסות? איך זה פועל? את עבודתן היומיומית של שתי עורכות-הדין אפשר לחלק לשלושה נושאים עיקריים: עבודה משפטית על התיקים, שיחות עם רכזות ומתנדבות במרכזי הסיוע שמתקשרות להתייעץ בעניין הגשת תביעה אזרחית ושיחות עם נשים שפונות כדי לבדוק את האפשרות להגשת תביעה אזרחית.

ישראלי: "אנחנו גם משתדלות לעשות כמה שיותר פעולות להגברת המודעות להגשת תביעות אזרחיות, כשהמטרה היא, שכל אישה תדע שיש לה את האופציה לתבוע והבחירה בידה. הרושם שלנו מהניסיון שכבר מצטבר הוא, שחלק גדול מהנשים שכבר יודעות שהאפשרות קיימת בודקות את האופציה להגיש את התביעה בפועל. זה כנראה יותר מששיערתי לפני שהתחלנו לעבוד".

ורדי: "אנחנו רואות קשר הדוק בין הנשים שמגישות תלונה במשטרה ועוברות את ההליך פלילי ובין הנשים שמעוניינות להגיש תביעה אזרחית. נדרשת בשלות מסוימת כדי להגיש את התביעה האזרחית, משום שפירוש הדבר שיהיה הכרח להתמודד מחדש מול הפוגע. אנחנו מסבירות לנשים, שאם כבר הייתה הרשעה פלילית, אין צורך לחזור ולהוכיח את התרחשות המעשה, ואז ההליכים מתנהלים רק סביב גובה הנזק, כך שההליכים מתקצרים, כולל העמידה מול התוקף. לרוב הנפגעות יש את הבשלות הזאת, אבל היו מקרים שהחלטנו ביחד עם הנפגעות שכדאי לדחות במעט את מועד הגשת התביעה".

מספר הפניות הוא גדול. עד כה ניתן היה לתרגם לתביעות משפטיות בערך עשרה אחוזים מן הפניות, אולם פניות רבות נוספות עודן תלויות ועומדות. לא כל פנייה ניתנת להיתרגם לתביעה, וזאת עקב מגוון של סיבות: לעתים התנאים אינם בשלים לתביעה, כמו, למשל, במקרה שהאישה שנפגעה התלוננה במשטרה על הפגיעה וההליך הפלילי עודו מתנהל. במקרה זה, ההעדפה תהיה להמתין להכרעת הדין, כדי להקל על ההליך האזרחי ולחסוך מן המתלוננת את הצורך להוכיח את הפגיעה מחדש. ומעבר לזה, לעתים הנפגעת אינה יכולה לממן חוות דעת פסיכיאטרית לצורך הגשת התביעה. במקרים אלה, המחלקה מנסה לגייס כספים לצורך מימוש חוות הדעת, שעלותה כאלף דולר. לעתים תגיע הבקשה לדחיית התביעה מהנפגעת עצמה, בשל צורך נפשי שלה לעכב את התהליך. כל זה - עוד לפני שמתייחסים לחוק ההתיישנות ולאפשרויותיו של התוקף לפרוע את השטר.

ככלל, מהם הסיכויים לזכות בתביעות מסוג זה?

ורדי: "כאשר אישה שנפגעה פונה אלינו אחרי הרשעה בהליך פלילי, עניין האחריות כבר הוכח ונותר לקבוע מה מידת הנזק. אם אנחנו יודעים שאין בעיה של חוסר אמצעים אצל התוקף, אפשר להגדיר את סיכויי הנפגעת לקבל פיצוי במאה אחוזים. השאלה היא רק מהו גובה הפיצוי, וזה כבר תלוי באחוזי הנכות שנקבעים לפי חוות דעת פסיכיאטרית ובהוצאות שהיו לנפגעת בעבר ויהיו לה בעתיד. לעומת זאת, במקרים של נשים שמגישות לתביעה לפני שפנו להליך הפלילי, או במהלכו של זה, הסיכויים אינם של מאה אחוז. במשפט אזרחי צריך להוכיח אחריות (הוכחה שמישהו עבר עבירה של תקיפה מינית שגרמה לנפגעת נזק) ונזק (מה גובה הנזק שנגרם) וצריך להוכיח קשר סיבתי בין שניהם. גם במקרה כזה, כשאנחנו מחליטות לקחת את התיק, אנחנו מאמינות שבדרך כלל הסיכויים לפיצוי יהיו גבוהים, אבל חשוב להדגיש שאין קשר בין הליך פלילי להליך אזרחי. אפשר להגיש תביעה אזרחית במקביל להליך פלילי ובלי קשר אליו כאשר, כאמור, אם כבר התקיים הליך פלילי, זה מקל על תהליך התביעה האזרחית".

על איזה נזקים אנחנו בעצם מדברים?

ישראלי: "אנחנו מדברים על כמה סוגים של נזקים: קודם כל - על נזק נפשי, שמתורגם באמצעות חוות-דעת של מומחה רפואי, פסיכיאטר, לאחוזי נכות תפקודית, שמאפשרים לחשב את הפסדי ההשתכרות במהלך כל החיים. לדוגמא: אם נקבעה לנפגעת, שהיא בת עשרים וחמש, נכות תפקודית של שלושים אחוז כתוצאה מהפגיעה, ולפניה עוד ארבעים שנות עבודה עד גיל שישים וחמש, אז לוקחים את השכר הממוצע במשק, שעומד היום על 7,000 ש''ח בערך, ומחשבים שלושים אחוז מתוכו לאורך ארבעים שנה. מדובר על סכומים גבוהים מאוד, שיכולים להגיע למיליון שקל ומעלה. מעבר לזה, ישנם הטיפולים הנפשיים, שמחושבים אף הם לפי סכומים גבוהים מאוד. בנוגע להוצאות שהנפגעת כבר הוציאה, הרבה פעמים מגלים שהסכומים שכבר שילמה עבור טיפולים בעצמה מגיעים לעשרות ומאות אלפי שקלים. נזק נוסף שמתייחסים אליו במשפט הוא כאב וסבל, והזדקקות לעזרת הזולת, ויש גם הוצאות שקשורות בעזרה בלימודים - אם בשל קשיים בריכוז בשל מצב נפשי שנפגעות נתונות בו, או אם זה עלות סיוע של מורים פרטיים או קורסים חוזרים באוניברסיטה וכיוצא בזה".

ומה הסיכוי באמת לקבל בסוף את הכסף מהתוקף?

ישראלי: "בכל הקשור לסיכוי להיפרע, אנחנו פונות, עוד קודם להגשת התביעה, עם בקשה לעיקול על נכסיו של הנתבע, כדי למנוע ממנו את האפשרות להבריח נכסים או להעביר כספים, גם אם ההליך האזרחי מתקיים לאורך זמן".

השואה הפרטית של האישה

אחת המטרות, כאמור, שוורדי וישראלי זיהו כהכרחיות לטיפול בתוך הפרוייקט, היא העלאת רמת המודעות בקרב נפגעות ונפגעים של תקיפות מיניות לאופציה של תביעה אזרחית שכה מעטים מודעים לקיומה. אך מעבר לזה הן יודעות, שתפיסות חברתיות בכל הנוגע לתביעות מסוג זה הן שמונעות ממגזרים שלמים של נפגעות לממש את זכותן לפיצוי.

ישראלי: "אישה שעברה תקיפה חיה בתוך מנגנון חברתי חזק ומשומן של הסתרה, העלמה והדחקה, ואני לא מדברת רק על ברמה האישית שלה, שמאלצת אותה לשתף פעולה עם המנגנון הזה בכוח המסרים שספגה והפנימה, אלא על הרמה החברתית, שבה מה שהתרחש פשוט אינו קיים, כביכול. התקיפה המינית מקבלת את האישור לזעקה שלה במסגרת ההליך הפלילי, שבמהלכו החברה מכירה ומצהירה שהמעשה התרחש וזה איום ונורא. ההכרה מתרחשת תוך העמדת התוקף לדין. בהליך הזה המדינה מאשימה את התוקף, אבל ההליך האזרחי הוא המקום היחידי שבו הנתבעת עצמה עומדת מול התוקף ותובעת ממנו להכיר בנזק ולפצות אותה. מבחינת החברה, מה שקרה לנפגעת הוא כמובן נורא, אבל אחרי המשפט כולם ממשיכים הלאה, ומניחים שגם הנפגעת תמשיך בחייה. הבעיה היא, שלא לוקחים בחשבון שמדובר בנזק תפקודי פרמננטי, שנשאר לכל החיים, וזה נזק שלא בא מידי שמיים אלא מידי אדם ולכן, לפי כל עיקרון של צדק, חובה על האדם שגרם לנזק לפצות את הניזוק. זה דבר מוכר ומקובל בתחומים אחרים, אבל בנזק חמור מסוג זה, שמשפיע על כל החיים, זה כנראה לא מספיק מובן, ואת זה צריך לשנות.

"גם ברמת המאבק בתקיפות מיניות חשוב לנקוט בענישה שהיא גם פגיעה בכיס. הפוגע הרי פועל לא מתוך דחף של יצר שאינו בר-כיבוש אלא כי הוא מרגיש שהוא יכול לעשות את זה ולצאת מזה בלי כל פגע. ואם אדם שפגע מינית לא רק יישב בכלא אלא גם יפצה את הקורבן ישירות על הנזק שגרם לו, אז אני בטוחה שיהיה בעונש הזה גם אלמנט מחנך חברתית. הרבה פעמים אפשר לראות אצלנו שהפגיעה בכיס היא לפעמים מכאיבה יותר מפגיעה בחירות האדם. זה דבר מדהים".

לפעמים עולה הטענה שהפיצוי בכסף מביא לתחושת זילות?

ישראלי: "כן. יש תפיסה פמיניסטית שאומרת שלא ראוי לקבל את הכסף הזה, ואני חושבת שהטענה הזאת רק מחזקת את הגישות הסופר-שוביניסטיות, שטוענות שהנשים רק רוצות כסף, וש"אולי התקיפה כלל לא התרחשה והיא תובעת רק בשביל הכסף", וזה חמור. התפיסה צריכה להיות שאחת ההשלכות של אונס או תקיפה מינית אחרת היא האפשרות שהתוקף יחויב לפצות את קורבנו על הנזק שגרם לה. הרבה פעמים אנחנו שומעות מנשים שנפגעו, שבכל מקרה אין שום כסף בעולם שיוכל לפצות אותן ולהחזיר את המצב לקדמותו, וזה נכון וברור, ואף אחד לא מתווכח עם זה, אלא שחשוב לנו לבוא ולהגיד שזה לא סותר את קבלת הפיצוי. בן-אדם שגרם לנזק כל-כך חמור לא צריך ליהנות מהטיעון הזה".

ורדי: "כל נזק שנגרם לאדם במדינה - אם כתוצאה מרשלנות רפואית או מתאונת דרכים או מאירוע טרור - ידוע שבצידו הזכאות לקבל פיצוי. אין שום סיבה לכך שתקיפה מינית, שהיא אחת הפגיעות הקשות ביותר, חמורה יותר מפגיעה פיזית שנגרמת בנסיבות אחרות, תהיה המקרה היחיד שבו אנשים יוותרו על הפיצוי בגלל התפיסה שזה לא ראוי. אני חושבת, שאחרי שיוגשו תביעות רבות מהסוג הזה ויתחילו להתפרסם פסקי- דין שיגלמו את סכומי הפיצוי, השאלה של זילות כבר תרד מן הפרק".

ישראלי: "ומלבד העניין הכספי, חשוב לציין שבהבדל מן המתרחש בהליך הפלילי, בהליך האזרחי הנפגעת עצמה תובעת את הפוגע ובזאת היא מחזירה לעצמה את השליטה על חייה. ישנה טענה האומרת, שקורבן הופך לקורבן ברגע שבו נלקחו ממנו הכלים להוכיח את העוול שנגרם לו. התביעה האזרחית היא כלי לבוא ולהוכיח את העוול קבל עם ועולם – כלי להחזרת תחושת השליטה בחיים שלך".

יש לכן עקרונות של פעולה מול נפגעות?

ישראלי: "כן. גם אני וגם מיכל מכירות את עקרונות הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. גישתנו תהיה לעולם לא-שיפוטית, ולא נשאל את מי שהגיעה אלינו שאלות שמקורן בסטריאוטיפים מן הסוג שגורם לקורבן תקיפה להרגיש אשמה. אנחנו גם נקבל את ההחלטות בשיתוף של הפונה. אנחנו גם מקפידות לעדכן את הפונה, ולא להשאיר אותה במצב של חוסר ידיעה וחוסר הבנה לכל מה שקשור למה שהולך לקרות. אנחנו גם שומרות על הפרטיות באופן הרמטי, ומגישות כל תביעה יחד עם בקשה לאיסור פרסום ולניהול המשפט בדלתיים סגורות למעט אם הנפגעת עצמה עומדת על כך שהיא רוצה שהמקרה שלה יפורסם. הרעיון היה להקים מחלקה שהיא מקצועית מאוד בנושא וללא שום ספק ההתייחסות ללקוחה שעברה תקיפה מינית היא שונה מן ההתייחסות ללקוח שהגיע על רקע אחר".

חשוב לכן לשמור על עמדה של ריחוק מקצועי מול הלקוחות, או שאתן מזדהות אתן מקרוב?

ישראלי: "חשוב לנו להפריד בין עבודת המחלקה ובין סיוע. אנחנו מגייסות את כל האמפתיה האפשרית, אבל המטרה שלנו היא לקדם את הליך התביעה. אין לנו, כמחלקה משפטית, היכולת לשמש כמסייעות לפונה ולא לשם כך המחלקה קיימת. אנחנו ממליצות לנשים שמגיעות אלינו להיעזר במרכזי הסיוע בעת הליך הגשת התביעה האזרחית משום שזה הליך המביא להצפה רגשית אצלן".

וזה בטח לא מסוג העבודות שאפשר להימנע מלקחת אותן הביתה.

ישראלי: "נכון. הגעתי למחלקה הזאת אחרי שלוש שנים של התנדבות במרכז הסיוע, אבל זה שונה לחלוטין. כשאני מגישה תביעה, אני משמשת כדוברת של הנפגעת, אני קוראת את כל העדויות ואני שולטת בכל הפרטים. אני משוחחת אתה על הכל, כדי לקבל את התמונה הכוללת, והתמונה הכוללת הזו היא קשה וכאובה מאוד. וזה תמיד משאיר אחריו משהו, בהרגשה. נכון שצריך לדעת לשים גבולות, ואחד הדברים הראשונים שלומדים במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית זה לשים גבולות, אבל זה לא דבר קל. אני משמשת כאן פה לדבר עצוב ביותר של החיים".

ורדי: "לי היה קשה מאוד בהתחלה. הרגשתי שאני לוקחת הביתה כל מקרה ומקרה. במובן הזה החיים נראו לי פתאום נורא עגומים וכל מקום שהסתכלתי עליו, חשבתי שהנה בטח גם שם מתרחשות תקיפות מיניות. פתאום הבנתי את היקף התופעה ואת הנזקים שהיא מחוללת. היום אני מרגישה שלמדתי לעשות הפרדה ולשים גבולות, אם כי עדיין זה משפיע עלי. אבל לא אנחנו העניין כאן אלא הנשים שנפגעו ושפנו אלינו, ואני מקווה שהנשים שהגישו את התביעה ירגישו שהיא חיזקה אותן ושהן עשו מעשה למען עצמן. ואם זה יהפוך להיות עוד כלי לגיטימי במאבק נגד אלימות נגד נשים, אז זאת תהיה פריצת דרך אמיתית".

*דוד דרעי הוא איש קולנוע ומתנדב בקו הגברים של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בתל-אביב

נספחים:

חוק התיישנות

ככלל, ניתן להגיש את התביעה האזרחית תוך שבע שנים מהיום שבו התרחשה התקיפה. כאשר הפגיעה המינית נעשתה בקטינים (מתחת לגיל שמונה-עשרה) מתחילים לספור את שבע השנים מגיל שמונה עשרה, כלומר, התביעה תתיישן בגיל עשרים וחמש. ואולם, קיימים בחוק סייגים שניתן להשתמש בהם על מנת לעצור את מרוץ ההתיישנות, ולכן יש שניתן יהיה להגיש את התביעה האזרחית על-אף שלכאורה הזמן להגשתה חלף. כך לדוגמה, אם התוקף הודה בהליך פלילי בכל עובדות המקרה ניתן לטעון שיש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. צריך לזכור, שגם כאשר מטפלים בנושא באופן יצירתי ביותר, זו עדיין שאלה תקדימית ולכן, אם יש אפשרות להגיש את התביעה לפני ההתיישנות - עדיף כמובן לעשות את זה ולא להיות בעמדת נחיתות משפטית.

הצעות לשינויי חקיקה

ורדי וישראלי הגישו ביחד עם מרכזי הסיוע הצעות חקיקה שמטרתן לשנות את המצב החקיקתי של היום, וההצעות מונחות על שולחן הכנסת. לדוגמה: הצעה שההליך הפלילי יעצור את מרוץ ההתיישנות האזרחית. על פי הצעה זו, ברגע שיוגש כתב אישום כנגד התוקף, מרגע הגשתו ועד פסק-הדין – ההתיישנות בהליך האזרחי תיעצר, כדי שלא יהיה צורך לנהל במקביל שני הליכים להוכחת התקיפה - הליך פלילי והליך אזרחי. הצעה נוספת היא ההצעה להארכת תקופת ההתיישנות בעבירות מין שנעשו בקטינים על-ידי מי שאינו בן-משפחה, כך שתקופת ההתיישנות תתחיל להימנות מגיל שמונה-עשרה (ולמנוע את המצב שאנו שרויים בו היום, כאשר, לדוגמה, קטינה שנאנסה בגיל חמש על ידי אדם זר תוכל להגיש תלונה במשטרה עד גיל חמש-עשרה בלבד, שאם לא כן, העבירה התיישנה). ועוד הצעה: להאריך את תקופת ההתיישנות האזרחית לנפגעות תקיפה מינית בילדות שנעברה בהן עבירת-מין על ידי בן-משפחה - ושמעונינות להגיש תביעה לפיצויים - ולהתחיל אותה לא מגיל שמונה-עשרה, כפי שזה היום, אלא מגיל עשרים ושמונה, כמו בהליך הפלילי. מטרת הצעה זו היא לתקן את המצב האנומאלי הקיים כיום, על-פיו קטינה שנאנסה על ידי בן-משפחה יכולה להתלונן במשטרה עד גיל שלושים ושמונה, אך תביעת פיצויים נגד התוקף באפשרותה להגיש עד גיל עשרים וחמש בלבד. אלה הן כמה מן ההצעות לשינויים ותיקונים בחוק למניעת הטרדה מינית.