מאמרים וכתבות

לגלות או לא לגלות? על דילמת גילוי המידע בידי בעלי מקצועות חופשיים במקרי חשד להלבנת הון

ההתנגשות בין זכויותיהם החוקתיות של הפרט ושל בעל המקצוע החופשי עם האינטרס הציבורי שבמניעת עבירות בינלאומיות של הלבנת הון וטרור עומדת במרכזה של סקירה השוואתית שבמאמר זה.

מבוא

העולם הגלובלי המאופיין בגבולות פתוחים ובאמצעי תחבורה ותקשורת משוכללים הגדיל עד מאד את האפשרויות ואת רמת התחכום להלבנת הון. אירועי ה- 11 בספטמבר 2001 גם הגבירו את המודעות הציבורית לכך, שמלבד עבריינים פיננסיים וכלכליים גרידא, גם טרוריסטים עושים שימוש באפשרויות אלה. עובדות אלה המריצו מדינות שונות להעמיק את דרישות גילוי המידע הכלולות בחוקי הלבנת ההון שלהן משני היבטים:

v      הרחבת היקף העבירות שבגינן ניתן להפעיל את החוק.

v      הרחבת חובת הגילוי, באמצעות תביעה משורה של בעלי מקצועות חופשיים ומוסדות, המעניקים שירותים בתחום המשפטי והפיננסי, להתריע על קיומן של עסקאות שעלולות להיות חשודות כעסקאות של הלבנת הון, או, למצער, העברת כספים המשמשים למימון פעילות טרור. הדגש הושם בעיקר על העברת סכומים גדולים במזומן; על ביצוע עסקאות פיננסיות מסויימות בהיקף גדול; או על ביצוע עסקאות רכישה בהיקף גדול של מטלטלין יקרי ערך כמו אבנים יקרות וחפצי אומנות.

 

הנימוק לכך הוא, שמטבע עיסוקם גורמים אלה ניצבים 'בקו הראשון' מול בעלי האינטרסים להלבין הון או כספי טרור, ולכן גם קל להם יותר לאתר אותם, להתרשם מנסיבות העסקה באופן בלתי אמצעי ולהתריע על קיומה. מאידך, אותם גורמים טוענים, ובצדק מסויים, כי אין הם חלק מרשויות האכיפה אלא גורמים כלכליים הפועלים בשוק החופשי, ו'גיוסם' לשירות רשויות האכיפה פוגע ביכולתם לתת שירות, במידת הדיסקרטיות הנדרשת לעסקיהם ובמידת האטרקטיביות העסקית שלהם כנותני שירות. חמורה במיוחד הדילמה לגבי בעלי מקצועות כגון רואי חשבון ועורכי דין, אשר חובת הנאמנות ללקוח וחסיון המידע העסקי שלו הם חלק מהגדרת עיסוקם ומחובותיהם כלפי הלקוח. למותר לציין, כי הדילמה של בעלי המקצועות החופשיים מעמיקה ככל שהמידע שנמסר על ידם יכול לשמש כבסיס לחקירת שורה ארוכה יותר של עבירות. השאלה מתחדדת כאשר מדובר בעבירות המצויות בתחום האפור שבין עבירות הלבנת הון ומימון טרור לעבירות כלכליות.

 

דילמה זו, שעיקרה התנגשות בין זכויותיהם החוקתיות של הפרט ושל בעל המקצוע החופשי עם האינטרס הציבורי שבמניעת עבירות בינלאומיות של הלבנת הון וטרור, עמדה לאחרונה במרכז הדיון הציבורי בישראל על הרחבת הוראות החוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 [1] (להלן – 'חוק הלבנת הון') והתקנות שמכוחו. משרד המשפטים פרסם כבר בשנת 2004 תזכיר חוק הכולל תיקונים לחוק, בין השאר בסוגיית הרחבת היקף העבירות שיפעילו את ההליכים הקבועים בחוק, למשל לעבירות מס[2]. היות והדיון בתיקון החוק טרם הסתיים, יזם משרד המשפטים תקנות המבוססות על החוק הקיים, אשר אושרו בידי ועדה החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בחודש יולי 2006[3] ופורסמו ברשומות בחודש ספטמבר 2006[4] (להלן – 'התקנות').

 

חוק הלבנת הון מתיר לרשות לאיסור הלבנת הון להעביר מידע למשטרת ישראל לצורך ביצוע הוראות החוק, וכן להעביר מידע לשב"כ לצורך מניעה וחקירה של פעילות ארגוני טרור או פגיעה בבטחון המדינה, ולרשות מסוגה במדינה אחרת – לצורך ביצוע הוראות החוק. התקנות נועדו להרחיב את אפשרות העברת המידע לרשויות חוקרות נוספות – בהן רשויות כלכליות כמו רשות המסים, הרשות לני"ע ורשות ההגבלים העסקיים - גם לצורך חקירת עבירות נוספות, ובהן עבירות כלכליות, עבירות על חוק הכניסה לישראל ועבירות זיוף שונות. בבסיס התקנות עמדה ככל הנראה המחשבה, שעבירות הלבנת הון ומיון כספי טרור כוללות אספקטים כלכליים, שמן הראוי לאפשר לגורמים המקצועיים המיומנים בכך לעסוק בהם. החשש נובע מכך, ששילוב הוראות סעיף 30 (ז) ו- (ח) לחוק הלבנת הון מאפשר לכאורה לעשות במידע "שימוש לשם חקירת עבירות נוספות שלא לפי חוק זה ומניעתן", דבר שהעלה את השאלה: האם רשויות המס יוכלו למשל להשתמש במידע שהגיע לידן מכוח חוק הלבנת הון לשם חקירת עבירות מס?

 

זאת ועוד: בדיון בועדת החוקה טענו נציגי לשכת עורכי הדין, שמדובר בנסיון להכניס בדלת האחורית לחוק איסור הלבנת הון ולתקנות שנלוות לו, מספר רב של עבירות – שרובן אינן עבירות כלכליות ושאין ביניהן לבין עבירות כלכליות דבר. הם טענו בין השאר, שהחקיקה המוצעת פוגעת פגיעה קשה בחוקי היסוד ובזכויות האזרח[5]. בסופו של דבר נקבע בתקנות, כי ניתן יהיה להשתמש במידע רק לשם חקירת עבירות שהעונש הקבוע להן בחוק הוא יותר מחמש שנות מאסר בחוקים כלכליים ובחוקי מיסוי[6], וכן במספר עבירות שהעונש הקבוע עליהן בחוק הוא שלוש שנים, ובלבד שמדובר בעבירות מקור לעבירות הלבנת הון.

 

בעקבות הוספת העבירות הכלכליות לרשימת העבירות לשמן ניתן יהיה לגלות מידע לפי החוק, הוספו לרשימת הרשויות להן ניתן יהיה לגלות את המידע רשות המסים, הרשות להגבלים עסקיים והרשות לניירות ערך[7]. במאמר מוסגר נעיר, כי אמנם, חוק הלבנת הון מאפשר הוספת עבירות מקור ורשויות שניתן יהיה להעביר להן את המידע באמצעות התקנות[8], אולם עקב משקלם של האינטרסים המעורבים ומשמעותם במשטר דמוקרטי עולה השאלה, האם ראוי היה לתקן תיקונים אלה בתקנות ולא בחוק. להשלמת התמונה מן הראוי להזכיר, כי ב- 1 באוגוסט 2005 גם נכנס לתוקפו חוק איסור מימון טרור, התשס"ה – 2005 [9], במסגרתו נכללו הוראות נוספות למלחמה בהלבנת הון ובעקבותיו שונה שמה של הרשות להלבנת הון ל"רשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור". חוק זה נועד להרחיב את יריעת הטיפול גם לנושאי מימון טרור – דבר המשפיע הן על היקף העבירות בהן מטפלת הרשות והן על היקף חובת הגילוי הנדרשת בהקשר לחקירות בדבר ביצוע עבירות אלה.

 

כאמור, לא רק מדינת ישראל מתמודדת עם דילמות אלה, ובמאמר זה נציג, לשם השוואה, את גישת ארגון ה- FATF, הממליץ על הנורמות העולמיות בתחום זה, ואת נקודת האיזון בין האינטרסים שבחר האיחוד האירופי לאמץ בחקיקתו.

 

ארגון ה- FATF: Financial Action Task Force

ארגון FATF – Financial  Action Task Force הוקם כבר בשנת 1989 והוגדר כ"גוף מתווה מדיניות" – policy making body לקידום המדיניות של מדינות בנושא מאבק בהלבנת הון ובכספי טרור. הארגון מפרסם המלצות לקידום הנושא והוא מפעיל לחץ פוליטי שמביא את מקבלי ההחלטות במדינות לתקן את חקיקתם בהתאם להמלצותיו. כמו כן הארגון מפקח על הפעלת החקיקה וההליכים לטיפול בהלבנת הון במדינות, ומאידך עוקב אחר התפתחות הטכניקות להלבנת הון ולמימון טרור, תוך עדכון ההמלצות לטיפול בהן. ארגון ה- FATF פועל ליד ארגון ה- OECD בפריס ובעצם בפועל מהווה מעין שלוחה שלו. בארגון חברות 31 מדינות. בנוסף, בדיוני ה- FATF משתתפים כמשקיפים נציגי הבנק העולמי, קרן המטבע, האו"ם, ארגון המכס העולמי, ה- OECD, גופים פיננסיים חשובים של האיחוד האירופי, כגון הבנק האירופי המרכזי ECB והיורופול וכן נציגי מדינה משקיפה אחת – סין. ישראל ביקשה בזמנו להצטרף לארגון, טרם הצטרפה אך מיישמת את המלצותיו.

 

פעולתו של ארגון זה זכתה להכרה ולתנופה אחרי אירועי ה- 11 בספטמבר 2001. באותה עת ניצל הארגון את המודעות הציבורית ופרסם רשימה שחורה של מדינות שהטיפול בהלבנת הון בהן אינו תקין (NCCT - Non Cooperative Countries and Territories). הרשימה נועדה לוודא, שכל המוסדות הפיננסיים במדינה יפעלו לפי סטנדרטים בינלאומיים שמפתח הארגון בנושא מניעה, ענישה ומעקב אחר הלבנת הון. ישראל נכללה תחילה ברשימה, שכן כאשר הרשימה התפרסמה חוק איסור הלבנת הון בישראל היה בתהליכי חקיקה, ולישראל לא היה חוק תקף לטיפול בנושא. ישראל הוצאה מהרשימה לאחר חקיקת החוק והפעלתו.

 

בשנת 2000 ארגון ה- FATF פרסם 40 המלצות בנושא הטיפול בהלבנת הון, ועדכן את הנחיותיו על ידי תוספת של 9 המלצות נוספות בשנת 2003[10]. ההמלצות נוגעות למספר תחומים עיקריים, ובהם: גילוי נאות ללקוח וניהול ספרים נאות; אמצעים שיש לנקוט נגד מדינות שאינן פועלות בהתאם להמלצות; הוראות בנוגע לרגולציה ופיקוח בנושא; סמכויות הרשויות המוסמכות לטיפול בנושא במדינות והמקורות הכספיים לתפקודן; שקיפות ישויות משפטיות; שיתוף פעולה בינלאומי וסיוע הדדי בין הרשויות האוכפות; ענישה.

 

בתחום הדיווח על עסקאות חשודות עוסקות המלצות 13-16 של ה- FATF. המלצה 13 קובעת, כי יש לחייב באמצעות הדין המדינתי מוסד פיננסי, החושד בקיומה של עסקת הלבנת הון או טרור לדווח מיידית לישות הרלוונטית במדינתו. המלצה 14 דורשת להגן משפטית על מוסד פיננסי כזה, מנהליו ועובדיו בגין גילוי המידע, ולאסור עליהם בחוק לגלות כי גילו את המידע לרשות הרלוונטית. המלצה 15 מחייבת מוסדות פיננסיים לפתח תכניות למלחמה בהלבנת הון ובכספי טרור. המלצה 16 מרחיבה את תחולת ההוראות הקודמות גם לגורמים האחרים החייבים בגילוי המידע, ובהם עורכי דין ונוטריונים, עצמאים בעלי מקצועות משפטיים אחרים ורואי חשבון, סוחרים במתכות יקרות ובאבנים יקרות, נאמנויות וספקי שירותים לחברות.

 

עם זאת מודגש, כי עורכי דין, נוטריונים, עצמאים בעלי מקצועות משפטיים ורואי חשבון עצמאים אינם מחוייבים לדווח על עסקה בנסיבות שבהן הם כפופים לחובת סודיות מקצועית או שעומדת להם זכות חוקית מקצועית (legal professional privilege) שלא לגלות את המידע.

 

בעלי מקצוע אלה חייבים בחובת הגילוי כאשר חשדם מתעורר במהלך ביצוע או מעורבות בביצוע עסקה מאחד הסוגים הבאים (המפורטים בהמלצה 12 (d)) עבור לקוח:

v      מכירה או קניה של נדל"ן

v      ניהול כספים, ניירות ערך או נכסים

v      ניהול חשבונות בנק, חסכונות או חשבונות ניירות ערך

v      ארגון כספי השקעה לשם הקמה, ניהול או תפעול חברה

v      יצירה, תפעול או ניהול ישות משפטית או מכירה או קניה של ישות עסקית

 

המלצות 1-3 מפנות לשורה של אמנות בינלאומיות מהן ניתן ללמוד על הגדרות העבירות שייכללו בתחום הלבנת ההון ומאפייניהן. המלצות אלה גם מנחות את המדינות לגבי חומרת העבירות שייכללו בחקיקה וההתייחסות המומלצת אליהן.

 

המלצות 17-20 מורות למדינות לדאוג לקיומה ולאכיפתן של סנקציות בתחום הפלילי, האזרחי והמנהלי שיוחלו כנגד אנשים וישויות משפטיות כמפורט בהמלצות, אשר אינם מצייתים להוראותיהן.

 

9 ההמלצות שנוספו על ידי ה- FATF בשנת 2003 מוסיפות, למעשה, למסגרת הטיפול בעבירות הלבנת ההון גם את הטיפול בכספי טרור, ומחילות לגבי כספים אלה את חובות הגילוי והענישה הפלילית.

 

המצב באיחוד האירופי

האיחוד האירופי חוקק את הדירקטיבה הראשונה בנושא הלבנת הון כבר בשנת 1991[11]. אותה דירקטיבה כבר חייבה מוסדות פיננסיים לוודא את זהות הלקוח ולדווח על כל חשד להלבנת הון.

 

בשנת 2001 פרסם האיחוד דירקטיבה שניה [12], שהרחיבה, מחד, את מספר העבירות לגביהן חלות חובות הגילוי ומאידך הגדילה את היקף המקצועות שהעוסקים בהם חייבים בחובת דיווח בגין חשד לפעילות של הלבנת הון, גם לעורכי דין ונוטריונים, רואי חשבון, בתי קזינו וסוכני נדל"ן. הדירקטיבה גם הורתה על הקמת יחידות מודיעין פיננסי בכל מדינה חברה באיחוד, שאליהן כוונו הדיווחים בדבר החשדות הרלוונטיים. כמו בישראל, תהליך חקיקתה של דירקטיבה זו לווה בויכוח ציבורי נרחב אותו הובילו בעיקר עורכי הדין. עורכי הדין האירופיים חששו מפני הפגיעה בזכויות הלקוח ובחסיון המקצועי שלהם, ומהשלכותיה על העיסוק במקצועם. הפשרה שהושגה לבסוף, המוצאת את ביטוייה באותה דירקטיבה, ולפיה עורכי דין ונוטריונים מנועים מגילוי מידע לפני, במהלך ואחרי הליכים משפטיים או הערכה משפטית של מצב הלקוח, אך חייבים בדיווח על חשד להלבנת הון כאשר הם פועלים כיועצים ויודעים כי הלקוח מבקש ייעוץ למטרת הלבנת הון. במסגרת הפשרה אף הוסרה ההוראה שאפשרה שימוש במידע שהושג למטרות אחרות מאשר המאבק בהלבנת הון.

 

המדינות החברות באיחוד היו אמורות לקלוט את הוראות הדירקטיבה אל הדין הפנימי שלהן עד יוני 2003, אולם רק כמחציתן עשו זאת. מתוך אותן מדינות שאימצו את הדירקטיבה, רמת האימוץ וההחלה של ההוראות משתנה בצורה משמעותית ממדינה למדינה. יש להניח, כי לפחות בחלקן תופעות אלה משקפות את הבעייתיות ברמה הציבורית בה נתקלו המחוקקים במדינות. זאת ועוד: לשכות עורכי הדין בבלגיה ובפורטוגל תקפו את הדירקטיבה בפני ביהמ"ש האירופי לצדק בטענה, שהיא אינה עולה בקנה אחד עם עקרון המשפט ההוגן, שהוא עקרון יסוד בשיטה האירופית, מפני שהוראותיה מונעות מעורכי הדין לייצג את לקוחותיהם בצורה מלאה ובלתי תלויה[13]. היישום החלקי הצטרף לביקורת בדבר מידת היעילות של הוראות הדירקטיבה בהשגת מטרתה: המלחמה בהלבנת הון, וכל אלה חברו כדי להביא את מוסדות האיחוד לתיקון החקיקה.

 

בשנת 2005 חוקק האיחוד דירקטיבה שלישית בנושא[14], המיועדת לאמץ אל הדין האירופי את ההמלצות המעודכנות של FATF משנת 2003, כמו גם לרפא פגמים שנתגלעו בדירקטיבות הקודמות. הדירקטיבה החדשה, המחליפה למעשה את הדירקטיבות הקודמות, פועלת בכמה מישורים, ובהם: הרחבת ההוראות הנוגעות לנוהלי בדיקות הזיהוי; הרחבת היקף העבירות שבגינן חלה חובת הגילוי גם לעבירות הקשורות לכספי טרור; הוראות בדבר ענישה בגין אי-גילוי פעילות החשודה כהלבנת הון או כספי טרור לרשויות המדינתיות.

 

גם חקיקת דירקטיבה זו לוותה בלחץ כבד, בעיקר מצד בנקים ומוסדות פיננסיים שטענו, כי חובת הגילוי מכבידה יתר על המידה על פעילותם. עיקר ההתקפה מוקדה בחובה לגלות את זהות בעלי המניות בחברות. ואולם, מרבית הדרישות לשינויים בנוסח הדירקטיבה מטעמים אלה נדחו על ידי הפרלמנט האירופי.

 

הדירקטיבה אינה מגדירה את העבירות שלגביהן יחולו הוראותיה, מפני שהגדרתן משתנה לפי דיני המדינות החברות. עם זאת, הדירקטיבה מפרטת[15] את המאפיינים המהותיים לעבירות "הלבנת הון" ו"מימון טרור".

 

הדירקטיבה החדשה מטילה[16] חובות גילוי על: מוסדות המעניקים אשראי ומוסדות פיננסיים, רואי חשבון ויועצי מס, קרנות נאמנות ויועצים המעניקים שירותים לחברות, סוכני נדל"ן, סוחרים בטובין המקבלים תשלומים במזומן של 15,000 אירו או יותר, בפעם אחת או במספר תשלומים שניתן לקשור ביניהם, בתי קזינו – לגבי הימורים בסכומים של 2,000 אירו ויותר, נוטריונים ועצמאים בעלי מקצועות משפטיים. לגבי האחרונים, חובת הגילוי מוגבלת לעסקאות מהסוגים הבאים: מכירה ורכישה של נדל"ן או ישויות עסקיות; ניהול כספים, ניירות ערך או נכסים של הלקוח; פתיחה או ניהול של חשבונות בנק, חסכונות וחשבונות ניירות ערך; ארגון מימון להקמה, לניהול או לתפעול של חברות; יצירה, תפעול או ניהול של קרנות נאמנות, חברות ומבנים דומים. ניתן לראות, כי לעניין זה הגדרות הדירקטיבה מקבילות להנחיות ה- FATF.

 

בהתאם להנחיות FATF, מורה הדירקטיבה לכל מדינה חברה להקים רשות אחראית לטיפול בהלבנת הון (FIU- Financial Intelligence Unit) ומחייבת את כל בעלי המקצועות שלגביהם חלה חובת הגילוי לגלות את המידע לרשות זו. לפי הדירקטיבה, רשות זו תהיה אחראית על ניתוח המידע והפצתו לרשויות המוסמכות להמשך הטיפול. עם זאת, הדירקטיבה מאפשרת למדינות להורות, כי חובת הגילוי הראשונה תהיה לרשות המפקחת על אותו מקצוע.

 

הדירקטיבה גם מעמידה סייג לחובת הגילוי של נוטריונים ועצמאים בעלי מקצועות משפטיים, רואי חשבון עצמאיים ויועצי מס, כך שלא יחוייבו לגלות מידע שהתקבל במהלך בדיקת המצב המשפטי של הלקוח או בעת ביצוע תפקידם בהגנה או בייצוג הלקוח במהלך או ביחס להליכים משפטיים, לרבות מתן עצה באשר להימנעות מהליכים כאלה, בין אם ניתנה לפני ההליכים, במהלכם או אחריהם.

 

הדירקטיבה מורה למוסדות הפיננסיים ולבעלי המקצועות שפורטו להימנע, ככל שהדבר ניתן, מלבצע את העסקאות החשודות בהלבנת הון הוא במימון טרור, לפחות עד אשר ישלימו את חובות הדיווח שלהם. הדירקטיבה אוסרת, כמובן, לגלות ללקוח החשוד שהמידע בדבר החשד להלבנת הון או כספי טרור נמסר לרשויות המוסמכות. בנסיבות בהן מדובר בעסקה בעלת אלמנטים בינלאומיים, מתירה הדירקטיבה גילוי המידע לרשויות המוסמכות ולגורמים המקצועיים במדינות המעורבות[17]. זאת בכפוף לנוהלים המקובלים באיחוד בדבר טיפול במידע אישי[18]. בדברי ההסבר לדירקטיבה מודגש, כי הוראה זו אינה יכולה לפגום בדיני המדינות החברות בנוגע להגנת המידע ובחקיקה המדינתית הנוגעת לסודיות מקצועית[19]. בכך מוכפפות למעשה הוראותיה להוראות דירקטיבה 95/46/EC, הקובעת את הכללים לטיפול ולהעברת מידע אישי באיחוד. דירקטיבה זו אוסרת לעבד מידע אישי, אלא בהתקיים שלושה תנאים: שקיפות, מטרה לגיטימית ופרופורציונליות (מידתיות). משמעות עקרון המידתיות בהקשר זה היא, שניתן לעבד מידע אישי רק כל עוד הדבר נאות, רלוונטי ואינו עולה על הדרוש ביחס למטרה שלשמה נאסף המידע או עובד. הדירקטיבה מחייבת את המדינות החברות באיחוד למנות כל אחת רשות שתפקידה לפקח על שמירת זכויות הפרט בעיבוד המידע האישי. גילוי מידע למדינות שלישיות (מחוץ לאיחוד) מותנה בכך, שיבטיחו מידה נאותה של הגנה על המידע המתקבל.

 

על פי הדירקטיבה, יש להודיע לנושא המידע על עיבודו. ניתן לגלות את המידע רק בהתקיים אחת מתוך רשימה סגורה של נסיבות[20], ובהן:

v      כאשר עיבוד המידע נדרש לשם מימוש חובה חוקית.

v      כאשר עיבוד המידע נדרש לשם ביצוע משימה שהיא מאינטרס הציבור או לשם מימוש סמכות חוקית של הגורם השולט במידע או של צד שלישי שאליו הועבר המידע.

v      כאשר עיבוד המידע חיוני להגשמת האינטרס הלגיטימי של הגורם השולט במידע או הצד השלישי אליו הועבר המידע, למעט כאשר אינטרס זה מתנגש עם הזכויות והחירויות הבסיסיות של נושא המידע.

מבחנים משפטיים כאלה יכולים לסייע גם בידי המחוקק הישראלי בבואו לאזן בין האינטרסים הכרוכים בפתרון שאלת היקף העבירות שייכנסו לחוק הלבנת ההון ומידת היכולת לגלות את המידע לרשויות כגון רשויות המס.

 

סיכום ומסקנות

ניתן לראות, כי הוראות ה- FATF והדירקטיבה האירופית מתמודדות עם דילמות דומות לאלה של המחוקק הישראלי, תוך בחירת נקודת איזון שונה במקצת. ככלל, ניתן להצביע על שני הבדלים עיקריים בין הגישה האירופית לגישה הישראלית: רשימת בעלי המקצועות החייבים בחובת גילוי באיחוד רחבה מהרשימה בישראל, שמטיל את חובת הגילוי על ספקי שירותים פיננסיים אך לא על עורכי דין, רואי חשבון, סוחרי טובין יקרי ערך ומנהלי בתי הימורים[21]. לעומת זאת, נראה שחובת הגילוי באיחוד מוכפפת בצורה מוחלטת יותר לדיני הגנת הפרטיות מאשר בישראל. לעניין הגדרת העבירות הרלוונטיות לנושא הלבנת הון וכספי טרור, וזהות הרשויות אליהן ניתן יהיה להעביר את המידע, לא ניתן למצוא פתרון חד משמעי בהנחיות ה- FATF ובדירקטיבה האירופית, משום שהמלצות ה- FATF והדירקטיבה האירופית אינן בגדר דבר חקיקה סופי המיועד לביצוע מיידי, אלא הנחיות ברמת המדיניות, שהמדינות אמורות ליישם תוך תרגום לחקיקה, אולם ניתן להיעזר באופן איזון האינטרסים ובמבחנים הנכללים בהן לפתרון הדילמות שתוארו להלן.

 

*הכותבת היא עו"ד, ד"ר למשפטים, מומחית לסחר בינלאומי, הציר הכלכלי של ישראל לאיחוד האירופי (1999 – 2003).

 


 

[1] ס"ח התש"ס עמ' 293.

[2] תזכיר חוק הלבנת הון (תיקון – תפקידי הרשות לאיסור הלבנת הון ותיקונים נוספים), התשס"ג – 2003

[3] לפרוטוקולים של דיוני ועדת החוקה ראו: דיון מיום 11.7.06 ו- דיון מיום 31.7.06.

[4] תקנות איסור הלבנת הון (כללים לשימוש במידע שהועבר למשטרת ישראל ולשירות הבטחון הכללי לשם חקירת עבירות נוספות ולהעברתו לרשות אחרת), התשס"ו-2006, ק"ת התשס"ו , 6516 , 6.9.06 עמ' 1158.

[5] עורך הדין – בטאון לשכת עורכי הדין, ספטמבר 2006, עמ' 25 (וראו גם הודעת דוברת הלשכה מיום 11.7.06 – העורך)

[6] חוק העונשין, חוק ניירות ערך, פקודת מס הכנסה, חוק מיסוי מקרקעין, חוק מס ערך מוסף, חוק ההגבלים העסקיים וחוקים נוספים כמפורט בסעיף 7 לתקנות.

[7] התוספת השלישית לתקנות.

[8] ראו סעיפים 30 ו- 32 לחוק הלבנת הון.

[9] ס"ח התשס"ה עמ'

[10] ל- 40 ההמלצות המקוריות;  ל- 9 ההמלצות הנוספות

[11] 91/308/EEC

[12] 2001/97/EC

[13] הנתונים מתוך:  http://www.euractiv.com/en/financial-services/money-laundering/article-139944

[14] EC/2005/60 on the prevention of the use of the financial system for the purpose of money laundering and terrorist financing, OJ L 309/15, 25/11/05  Directive.

[15] הערה 13 לעיל, סעיף 1 לדירקטיבה.

[16] הערה 13 לעיל, בסעיף 2 לדירקטיבה.

[17] הערה 13 לעיל, Chapter III Section 1.

[18] נוהלים אלה נכללים בדירקטיבה EC/95/46OJ L 281, 23.11.95, p. 31 .

[19] ס' 33 לדברי ההסבר של הדירקטיבה, עמ' 309/18.

[20] סעיף 7 לדירקטיבה.

[21] פרק ג' לחוק והתוספת השלישית לחוק.

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון