הודעות דוברות הלשכה

נדחה ערעורה של עו"ד ליאורה גלאט ברקוביץ בעניין השעייתה מעיסוק במקצוע עריכת הדין

18.05.2006

עו"ד שמרית רגב - דוברת הלשכה

בית הדין ציין בין השאר בהחלטתו כי כלל הציבור מצפה ודורש ממשטרת ישראל ומעורכי הדין המשרתים בפרקליטות ומלווים את רשויות החקירה, שינהלו את חקירותיהם במקצועיות, בסודיות וללא הדלפות, באופן שהחקירה תוכל לזרום לה בחופשיות וביעילות.

פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין: בד"א 97/05 עו"ד ליאורה גלאט ברקוביץ נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין 

 

בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, בהרכב של עוה"ד אליהו שבלסקי (אב"ד), צבי רפפורט ושלמה הלר, דחו את ערעורה של עו"ד ליאורה גלאט ברקוביץ', ואישרו את פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, לפיו העבירה של "גילוי בהפרת חובה", שהורשעה בה על ידי בית משפט השלום בת"א, בנסיבות הענין היה בה קלון. בית הדין הארצי לא קיבל את ערעורה של גלאט ברקוביץ גם לענין העונש, והותיר על כנו את גזר הדין של ביה"ד קמא: עונש של 5 שנות השעיה מעיסוק במקצוע עריכת הדין, מתוכן שנה וחצי השעיה בפועל ושלוש וחצי שנות השעיה על תנאי למשך 3 שנים.

 

על פי פסק הדין המערערת היתה עובדת מדינה בפרקליטות מחוז מרכז ונשאה בתואר "סגנית בכירה א' וממונה בפרקליטות המחוז". המערערת הורשעה על ידי בית משפט השלום בת"א בעבירה של "גילוי בהפרת חובה" על פי סעיף 117 (א) לחוק העונשין. זאת, מאחר שמסרה לעיתונאי מעיתון "הארץ" פרטי חקירה (חיקור הדין של סיריל קרן) בענין מימון התמודדותו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, על ראשות מפלגת הליכוד, כשלושה שבועות לפני הבחירות לכנסת ה- 16, שנערכו ב- 28 בינואר 2003.

 

בערעורה בבית הדין הארצי העלתה המערערת שורת טענות, ביניהן הטענה, לפיה חובת הסודיות של עורך דין כלפי לקוחו איננה חובה מוחלטת ויש לה חריגים בנסיבות מסוימות, והמקרה הנדון הוא אחד מהם. בנקודת הזמן שבו הפרה המערערת את חובת הסודיות, היה למידע שנחשף משמעות חיונית מעין כמותה לציבור בלכתו לקלפי, ובנסיבות כאלה חובת הסודיות והנאמנות ללקוח מפנים מקומם לטובת הציבור; או למצער, יש בהם כדי להסיר מהגילוי והחשיפה את אופיים הקלוני.

 

עוד טענה המערערת, כי לא הרי עורך דין מהשירות הציבורי כהרי עורך דין פרטי המייצג לקוח פרטי. עורך דין פרטי, אין לו אלא חובות אמון וסודיות ישירות כלפי לקוחו. לעומת זאת עורך דין בשירות הציבורי, מלבד חובת הנאמנות והסודיות שלו למעסיקו הישיר, מוטלת עליו במקביל חובה ציבורית כלפי הציבור כולו. חובתו כלפי הציבור, לעתים, מעמידה מול חובת הסודיות שיש לו כלפי מעסיקו הישיר, את החובה לגלות את המידע הסודי לציבור מקום שהמידע הזה חיוני לו לציבור כדי לגבש עמדה בסוגיה ציבורית מכרעת העומדת על הפרק, והמערערת בחשיפת החקירה מילאה את חובתה. יתירה מזאת, ערב בחירות היתה זו חובתה של המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה לחשוף את מה שחשפה המערערת, ומשנמנעו – המדינה ורשויותיה הרלבנטיות – למלא את חובתם הציבורית, נאלצה המערערת לעשות זאת במקומן.

 

בית הדין בחן את שאלת הקלון והנסיבות שבהתקיימן יהיה במעשה העבירה משום קלון תוך התייחסות לעבירה במקרה הנדון "גילוי בהפרת חובה" על פי סעיף 117 (א) לחוק העונשין. בית הדין צטט מדבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בפסק דין בהתייחסו לאינטרסים עליהם מופקד חוק לשכת עורכי הדין: "הסנקציה המשמעתית מטרתה שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור בכלל, ומערכת המשפט בפרט, לציבור עורכי הדין... לפיכך אחד הפירושים של המונח "קלון" - התואם את סוג העניינים שלפנינו - הוא פירוש הנגזר מתוך אותן תכונות שהן חשובות אצל עורך דין, על מנת שנוכל להיות בטוחים שהוא ממלא תפקידו בשירות לקוחותיו ובשירות בית המשפט כשורה, ועל מנת שאמון הציבור והמערכת המשפטית בעוסקים בעריכת דין לא ייפגע".

 

כאמור בפסק הדין דרישות אלה מעורכי הדין נגזרות מסעיף 90 לחוק לשכת עוה"ד וכלל 19 לכללי האתיקה. שני הסעיפים האלה קובעים חד משמעית שכל דבר ומסמך שהוחלף בין עורך הדין לבין לקוחו הינם חסויים וישמרו בסוד אף בהליכים משפטיים, חקירה או חיפוש, ולא יחשפו על ידי עורך הדין אלא רק בהסכמת הלקוח ובידיעתו. החסיון הזה קבוע גם בסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

 

נשמת אפו ובסיסו של מקצוע עריכת הדין הוא שמירה מכל משמר על ערוץ פתוח לחלוטין בין עורך הדין לבין לקוחו, ולפיכך כלל המשתמשים בפועל והמשתמשים הפוטנציאליים בשירותיו של עורך הדין מצפים ממנו שישמור בסודיות מוחלטת על המידע והמסמכים המועברים לו על ידי לקוחותיו, כולל הדעות המקצועיות שלו ביחס למצבו המשפטי.

 

בנוסף, כאמור בפסק הדין, כל לקוח – בין אם הלקוח הינו לקוח פרטי ובין אם מדובר במדינה כלקוח – יודע גם יודע, או לפחות אמור לדעת ולהבין, שעלול להיווצר מצב שבו – מכוח החוק או מכוח חובה ציבורית שבדין – יהיה על עורך הדין לחשוף את צפונותיו, כולן או חלקן; אך ציפיותיו ודרישותיו מעורך הדין הן שלא יעשה זאת מאחורי גבו של הלקוח, על דעת עצמו ומבלי לקבל את רשותו של הלקוח מראש ומבלי להודיעו על כך מראש.

 

כלל הציבור מצפה ודורש ממשטרת ישראל ומעורכי הדין המשרתים בפרקליטות ומלווים את רשויות החקירה, שינהלו את חקירותיהם במקצועיות, בסודיות וללא הדלפות, באופן שהחקירה תוכל לזרום לה בחופשיות וביעילות. במיוחד הציבור חרד מפגיעה בנסיבות בלתי הדירות, בזכויותיו ובשמו הטוב של החשוד בשל חשיפה בטרם עת, לפני תום החקירה ולפני הגשת כתב אישום. גם זה הוא מנשמת אפו של כל משטר דמוקרטי ששלטון החוק וזכויות האדם מהווים את אדני היסוד שלו.

 

הציבור מצפה דווקא מעורכי דין, שיצייתו להוראות החוק והדין, לא יעברו עליהם ויבצעו את הוראותיהם. יתירה מזאת, הציפייה היא שכשעורך דין נקלע למצב שקיום מצוות הדין עלול לפגוע ברווחתו האישית, לא ייכנע לאינטרס האישי במחיר הפרת החובה שבדין, אלא יציית ויבצע את חובתו על פי דין גם אם זה נוגד את האינטרס האישי שלו.

 

לאור האמור, קבע בית הדין הארצי, כי אין ספק שעצם החשיפה הציבורית של פרטי החקירה הרגישה, המורכבת והסודית, מהווה סטיה חריגה ומהותית ביותר מרמת הסודיות הנדרשת מעורך דין כלפי לקוחו, סטיה ברמה כזאת שיש בה כדי להמיט קלון על מקצוע עריכת הדין בכלל, ועל פרקליטות המדינה בפרט. בחשיפה זו פעלה המערערת בניגוד מוחלט לאמון ולסודיות שהיא חבה למדינה כלקוח שלה.

 

בהתנהגותה סטתה המערערת סטיה מהותית מתפיסות העולם ואמות המידה הרווחות בחברתנו ביחס לרמה האתית והמוסרית הנדרשת מעורכי דין. אם המערערת חשבה שקיימת חובה ציבורית עליונה לחשוף בציבור מידע אודות החקירה והחשדות נגד ראש הממשלה, כדי להעניק לציבור בזמן אמת – ערב בחירות לכנסת – כלים הכרחיים לשקול את צעדיו, וכי חובה זו גוברת על כל חובה וחיסיון אחרים, היה עליה בראש וראשונה לדווח על מחשבותיה ליועץ המשפטי לממשלה ולממונים עליה בפרקליטות המדינה, להתייעץ עימם ולשכנעם להוציא דיווח רשמי לציבור אודות החקירה המתנהלת. אילו היתה עושה זאת והיתה מצליחה לשכנעם, היה יוצא לציבור דיווח רשמי ומאוזן, שיכלול את מלוא ההסתייגויות המתבקשות מן העובדה שהחקירה טרם מוצתה ושמדובר בחשדות בלבד, הגם שיש ראיות מסוימות המצדיקות את החשדות. דיווח רשמי ומאוזן כזה, שהיה יוצא מתוך מחשבה ושיקול זהירים, היה מתפרסם באופן כזה שזכויות החשודים היו נפגעות באופן מינימאלי, אם בכלל, המשך החקירה היה נפגע באופן מינימאלי, אם בכלל, ואמון הציבור במערכת לא היה נפגע. דיווח רשמי כזה היה יכול להיות אמין ומקובל בציבור גם ללא פרסום צילומי מסמכים ותיאורים מיותרים מתוך חדרי החקירות.

 

לפסק הדין המלא:

 

קובץ להורדה
berkowitz_verdict.doc berkowitz_verdict.pdf
חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון