מאמרים וכתבות

מתי רשאי הבנק לנצל מאגרי המידע שברשותו - עדכון פסיקה

30.09.2005

עו"ד גלעד נרקיס - עורך, עיתון "פקס בנק"*

פתיחת אפשרות בפני הבנק לנצל את מאגר המידע העצום שברשותם בתביעותיו נגד לקוחותיו, גם אם, המידע לא הגיע לידי הבנק מהלקוח עמו מתנהל ההליך, היתה מקנה יתרון בלתי הוגן לבנק, ומעוררת שאלות קשות בסוגית הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט, זכות שהיא זכות יסוד בשיטתנו, המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. השימוש במידע הנוגע לעניינו של אדם שאינו צד להליך יותר רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ביותר.

רע"א 8873/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אלחדף, בבית המשפט העליון, בפני כב' השופטת ארבל, ניתן ביום 20.09.05

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת דותן), לפיו התקבל ערעור שהגיש המשיב על החלטת רשם בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט ע' אזר ז"ל) מיום 31.3.04, לפיו ניתן סעד זמני לפי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) לתקופת ההליך המתנהל בין הצדדים בסדר דין מקוצר.

 

בין הצדדים מתנהל כאמור הליך בבית המשפט המחוזי שעניינו חיובו של המשיב כערב לטובת הבנק בסך של למעלה מארבעה מיליון ש"ח. להבטחת אפשרות ביצוע פסק הדין, עתר המבקש (להלן גם: הבנק) לבית המשפט המחוזי לקבלת צו להגבלת השימוש בנכס. בבקשתו טען המבקש כי על פי מידע שבידו עומד המשיב לקבל סך של כשלושה מיליון דולר ארה"ב. כן טען שבידיו תשתית ראיות מהימנות לכאורה, הן להוכחת עילת תביעתו וכן להוכחת קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. לטענתו, אין למשיב נכסים בישראל בשווי התביעה העומדת נגדו. משכך, קיים צורך והצדקה לשימוש בצו לפי תקנה 383 לתקנות להגבלת השימוש בכספים העומדים להגיע לידי המשיב.

 

רשם בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש הצליח להרים את הנטל המוטל עליו לקבלת הצו. אומר כבר עתה, כי בקביעה זו לא התערב בית המשפט המחוזי, והיא אינה עומדת עוד במרכז הדיון בשלב זה. סוגיה נוספת התעוררה בפני הרשם: האם מותר היה למבקש לעשות שימוש במידע שקיבל מלקוח אחר, כדי להוכיח, במסגרת בקשתו לקבלת צו לפי תקנה 383, כי המשיב עומד לקבל סך של כשלושה מיליון דולר. לטענת המשיב, המבקש קיבל מידע זה שלא כדין מלקוח אחר. הלקוח שמסר את המידע לא מסר אותו לצורך השימוש שעשה בו הבנק בתביעתו נגד המשיב. בכך הפר הבנק את חובת הסודיות וחובותיו לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן: החוק). משכך, חלה הוראת סעיף 32 לחוק.

 

לטענת המשיב, משנפסל והושמט הבסיס הראיתי לבקשת הבנק המבקש, דין בקשתו להדחות. מנגד, טען הבנק כי המידע ניתן לו בהסכמה מכללא של הלקוח אשר מסר אותו. מאחר שהשימוש שעשה הבנק במידע היה בהסכמה, השימוש היה כדין. רשם בית המשפט המחוזי קבע כי הנטל להוכיח כי המידע לא נמסר בהסכמתו של הלקוח לשימוש בו עשה המבקש רובץ על המשיב. משלא הרים המשיב נטל זה, דחה הרשם את טענתו לפסילת הראיה, וקיבל את בקשתו של המבקש לצו לפי תקנה 383 לתקנות.

 

על החלטת הרשם הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע כי נטל הבאת הראיות בעניין הסכמתו של מוסר המידע רובץ על מי שהראיות מצויות ברשותו, היינו: הבנק המבקש. משנמנע המבקש להביא ראיות לכך שהלקוח הסכים לשימוש שנעשה במידע שמסר, דין טענתו של המשיב כנגד קבילות הראיה להתקבל, השימוש שנעשה במידע זה דינו להיפסל והבקשה לפי סעיף 383 להדחות.

 

הבנק לא נתן כל הסבר לשיהוי המשמעותי בהגשת בקשתו למתן רשות ערעור. לטענת הבנק, בהתחשב בפגרה, זכאי היה, מעיקר הדין, להגיש את הבקשה עד ליום 30.9.05. אכן, בזה הבנק צודק. אך מעיקר הדין, משפסק בית המשפט המחוזי נגד הבנק, היה צריך גם לבטל את הצו שהוציא הרשם. כך כאמור מעיקר הדין. אך בית המשפט המחוזי נהג עם הבנק לפנים משורת הדין עת שלא ביטל את הצו מיד, אלא האריך את תוקפו עד ליום 15.9 ולפני ולפנים משורת הדין כשהאריך את הצו פעם נוספת עד ליום 20.9. הבנק לא פנה מיד לבית משפט זה. בפועל הצליח הבנק להאריך בחודשיים – דה פקטו – צו שדינו היה להתבטל, צו הפוגע בקניינו של הזולת, המשיב. כאן המקום להזכיר כי תנאי מוקדם למתן סעד זמני הוא תום לבו של מבקש הסעד, כלשון תקנה 362 לתקנות. מסיבה זו בלבד – התנהגותו התמוהה של הבנק – סבורני כי מן הראוי לדחות את הבקשה שבפניי. אולם גם אלמלא טעם זה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להדחות. לטענתו, שגה בית המשפט בקובעו כי המידע בו עשה שימוש היה מידע מוגן לפי החוק. כן טוען הוא כי שגה בית המשפט בקביעתו שנטל הראיה בעניין הסכמתו של הלקוח רובץ על המבקש. מוסיף המבקש וטוען כי סעיף 32 מקנה לבית המשפט סמכות להתיר את השימוש בראיה הפסולה. לפיכך, צריך היה בית המשפט לשקול, כנגד הפגיעה המזערית בלקוח שנגרמה עקב השימוש שנעשה במידע – פגיעה שלטענת הבנק גם לא הוכחה – את הנזק הצפוי לקניינו של המבקש אם לא תתקבל הראיה ולא יינתן הצו. לבסוף, טוען המבקש, צד ג' אינו יכול להסתמך על הפרת חובת הפרטיות של בנק כלפי לקוח.

 

כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, הראיות הנוגעות לנסיבות בהן המידע הגיע לידי הבנק מצויות בידי הבנק. משכך, גם אם נטל השכנוע הסופי להראות כי הראיה שהוצגה בפני הרשם במסגרת בקשתו ראיה פסולה היא, נטל הבאת הראיות לעניין זה מוטל היה על הבנק. משנמנע המבקש מלפרוש בפני בית המשפט את התמונה המלאה בנוגע לנסיבות בהן הראיה הגיעה לידיו, גם לא ניתן היה לבחון האם במסגרת שיקול הדעת הקבוע בסעיף 32 היתה במקרה דנן הצדקה מיוחדת להתיר את הגשת הראיה. אין זה סוד שבידי הבנקים מאגר מידע עצום. פתיחת אפשרות בפני הבנק לנצל מאגר מידע זה בתביעותיו נגד לקוחותיו, גם אם, כדברי הבנק בענייננו, המידע לא הגיע לידי הבנק מהלקוח עמו מתנהל ההליך, היתה מקנה יתרון בלתי הוגן לבנק, ומעוררת שאלות קשות בסוגית הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט, זכות שהיא זכות יסוד בשיטתנו, המעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

כפי שמציינת השופטת פרוקצ'יה, יותר השימוש במידע הנוגע לעניינו של אדם שאינו צד להליך רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ביותר. במקרה דנן, לא קיימת הצדקה להתרת השימוש כאמור, שכן לא הביא הבנק בפני בית המשפט את הנסיבות הרלבנטיות לעניין זה. אין לו לבנק להלין אלא על עצמו. הבקשה נדחית אפוא בלא שהתבקשה תשובה.

 

*באדיבות "פקס – בנק" – עיתון פקס לענייני בנקאות, גליון מס' 36, 28.9.2005, בעריכת עו"ד גלעד נרקיס, גלעד נרקיס – משרד עורכי דין

 

קישורים
קובץ להורדה
fax bank_issue 36.doc
חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון