מאמרים וכתבות

לשון הרע בפייסבוק – יש דבר כזה?

12.03.2014

התשובה לשאלה שבכותרת היא פשוטה: כן, יש דבר כזה – הרשת החברתית הפופולארית איננה נמצאת מחוץ לחוק ומי שיפרסם בה לשון הרע יכול למצוא את עצמו מתמודד עם תביעה.

בחודש ינואר 2014 פסק בית המשפט בית משפט השלום בדימונה שעל אישה לשלם פיצוייים בסך של 13,500 ₪ לבעל סופרמרקט בערד שהותקף על-ידה בסטאטוס שפרסמה בפייסבוק. לכן התשובה לשאלה שבכותרת היא פשוטה: כן, יש דבר כזה – הרשת החברתית הפופולארית איננה נמצאת מחוץ לחוק ומי שיפרסם בה לשון הרע יכול למצוא את עצמו מתמודד עם תביעה.

 

הנושא מגיע לכותרות כאשר מישהו מבקש פיצוי כספי או זוכה לקבל אותו. אך פרסום לשון הרע – בפייסבוק בפרט ובכל מקום בכלל – הוא עבירה פלילית שיכולה להוביל אפילו לעונש מאסר.

 

כדי לדבר על לשון הרע בפייסבוק, יש לדבר על לשון הרע באופן כללי. התחום כולל בתוכו נושאים רבים, אך ישנן כמה נקודות עיקריות שאותן יש לבחון כאשר מדברים על לשון הרע בכלל ועל לשון הרע בפייסבוק בפרט.

 

לפי חוק איסור לשון הרע, פרסום יחשב ללשון הרע אם הוא עשוי להוביל לכך שאדם יושפל או יהפוך למטרה לבוז, שנאה או לעג – כשלעצמו או בגלל מעשיו, התנהגותו או תכונות שמייחסים לו; הוא עשוי להוביל לפגיעה במשרתו, בעיסוקו או במקצועו של אדם; הוא עשוי להוביל לבוז לאדם מסוים בגלל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

 

אמירה שבעל מקצוע מסוים איננו אמין או ביקורת על בית עסק יכולה לגרום לפגיעה בפרנסתו של אדם ולכן סטאטוס בפייסבוק שעוסק בכך יכול להוות עילה לתביעה בגין לשון הרע, כפי שראינו במקרה שהבאנו לעיל.

 

אמירה שמישהו הוא מכוער, מגעיל ושאר עלבונות דומים יכולה להוביל לכך שהאדם יושפל ולכן זו עילה מוצדקת לתביעה על לשון הרע. אין זה אומר שכל סטאטוס מעליב הוא עילה מוצדקת להגשת תביעה – כפי שנראה בהמשך.

 

כדי שפרסום יחשב כפרסום, מספיקה חשיפה לאדם אחד, מלבד הנפגע, כדי שהדבר יהווה עילה לתביעה אזרחית או חשיפה לשני אנשים נוספים כדי שהעניין יהווה עילה לתביעה פלילית. עם זאת, יש להוכיח שמישהו נחשף לדברים – פרסום בלבד איננו הוכחה (אם מישהו פרסם סטאטוס בפייסבוק ואף אחד לא ראה אותו, האם הוא בכלל פורסם?). פרסום בפייסבוק כולל כתיבת סטאטוס, כמובן, וגם כתיבת תגובה או שיתוף של תוכן פוגעני.

 

לשון הרע איננה רק במילים. ניתן לתבוע גם על פרסום תמונות פוגעות או יצירות שמהן משתמעת הוצאת לשון הרע.

 

לחלקנו זה וודאי יראה מוזר, אך ישנם אנשים שתופסים את הפעילות שלהם בפייסבוק כפעילות פרטית – פעילות שחשופה רק לחברים ולבני משפחה. ייתכן והם חושבים שפרסום פוסט באתר החברתי איננה יותר מפטפוט בין חברים בסלון הבית או בפאב – הוא נשאר בין חברים ובכל מקרה איננו מתועד באופן מרשיע. חשוב מאוד לזכור שאין זה כך: פרסום פוסט בפייסבוק הוא כמו התבטאות ברשות הרבים – אנשים רבים יכולים להיחשף אליו, גם זרים גמורים.

 

יתר על כן, ניתן לתעד את הפרסום, לשייך אותו למי שפרסם אותו ולהוכיח שהפרסום אכן נעשה על ידי אדם מסוים שאותו ניתן לתבוע – שלא כמו תגובות (טוקבקים) באלמוניות (כמעט) מוחלטת באתרי אינטרנט שונים. האפשרות שהפרסום יגיע אל אנשים רבים, במהירות וביעילות – הרבה יותר מאשר פטפוט בשיחת סלון – יכולה להוות עילה להגדלת הסכום שייתבע כפיצוי מהמפרסם. לכן, מוטב דווקא להיזהר עוד יותר בכל הנוגע לפרסום בפייסבוק.

 

הוצאת לשון הרע יכולה להוות עילה לתביעה פלילית (שעונשה מאסר שנה אחת) או לתביעה אזרחית (שתגרור תשלום פיצויים.)

 

כפי שציינו לעיל, כדי שתתקיים עילה לתביעה פלילית, הפרסום להיחשף לשני אנשים לפחות, מלבד המפרסם והנפגע. בשונה משאר עבירות פליליות, במקרה של פרסום לשון הרע, הנפגע הוא זה שמגיש קובלנה פלילית ולא המדינה. את הקובלנה מגישים לבית משפט השלום. בית המשפט יכול לפסוק מלבד עונש מאסר גם פיצויים לנפגע. הבחירה בין הנתיב הפלילי ובין הנתיב האזרחי איננה מובנת מאליה והיא תלויה בנסיבות המקרה. כמו כן, התגוננות במקרה של קובלנה פלילית עקב האשמה בפרסום לשון הרע מחייבת הבנה של ההליך הפלילי ולכן גם סוג אחר של התמחות משפטית.

 

על התובע להוכיח שאכן היה פרסום שהינו בגדר לשון הרע, ושהפרסום אכן היה עשוי לגרום לתובע נזק – בין לשמו, בין למשלח ידו. המבחן לכך שהיה בפרסום משום לשון הרע וגרימת נזק הוא אובייקטיבי – לא מספיק שהתובע יצהיר שהוא נפגע; הפגיעה צריכה להיות כזו שהאדם הסביר ייפגע ממנה.

 

שאלת האדם הסביר נוגעת למקום בו פורסמו הדברים. בפסק דין של בית משפט השלום בתל-אביב משנת 2013 קבעה כבוד השופטת רונית פינצ'וק-אלט שכיוון שדברים מסוימים פורסמו בדף שבו מבקרים בעיקר אנשים בעלי דעות מסוימות ויש להתחשב בכך כשמנסים לקבוע מה יחסו של האדם הסביר לפרסום: אם האדם הסביר שנחשף לפרסום איננו רואה בו פגיעה בתובע הרי שאין מדובר בפגיעה שניתן לתבוע עליה.

 

הגנת אמת בפרסום: המפרסם יכול לטעון שמה שפרסם הוא אמת ושיש עניין ציבורי בפרסום. לדוגמה: בעל עסק מסוים איננו אמין וגורם נזק ללקוחות שלו – אזהרה ללקוחות עתידיים שלא ייפגעו גם הם. חובת ההוכחה היא על הנתבע.

 

הגנת תום לב: המפרסם יכול לטעון שהוא היה סבור שהפרסום הוא אמת; שאיש לא יפגע ממנו; שהוא היה מחויב לפרסם אותו ועוד. חובת ההוכחה היא על הנתבע.

האחריות על הפרסום איננה רק של מי שפרסם אותם במקור אלא גם של כל מי שהפיץ אותם.

למעשה, שיתוף בכל צורה שהיא (והקלקת "LIKE" גם היא שיתוף שאליו נחשפים אנשים נוספים) יכול להוות מעשה של הפצת לשון הרע. גם למפיץ לשון הרע ניתנת האפשרות לטעון שמדובר באמת או שהפרסום נעשה בתום לב.

הגנת תום לב יכולה להתבסס על הטענה שהמפרסם לא ידע שהפרסום יגיע לאנשים אחרים. לענייננו, נזכיר שכבוד השופטת רותם קודלר-עיאש מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קבעה בפסק דין בשנת 2013 ש"חזקה על משתמשי ה'פייסבוק' כי הם יודעים כי תוכן אשר שלחו לחלל הרשת החברתית, מופץ מיידית הן לחבריהם והן לחבריו של מי שפרסמו על ה'קיר' שלו את התגובה או ה'פוסט'". לכן הגנת תום לב שכזו תהיה בעייתית אם המפרסם מכיר ולו מעט את הרשת החברתית.

 

נקודה חשובה נוספת שנוגעת לנושא השיתוף היא שככל שסטאטוס פוגעני ישותף יותר פעמים וייחשף למספר גדול יותר של גולשים הרי שהעילה לתביעה על לשון הרע תתחזק והסיכוי גדל שבית המשפט יסכים לדון בתביעה.

 

לעומת זאת, אם פרסום שיכול להיחשב כלשון הרע פורסם כתגובה לסטאטוס של אדם, רק מפרסם התגובה אחראי לפרסומה ולא מפרסם הסטאטוס.

 

הטכנולוגיה המודרנית וההתפתחות המהירה שלה מציבות אתגרים שעימם על מערכת המשפט להתמודד כשהיא משתמשת בכלים הקיימים ומתאימה אותם למציאות המשתנה. כל מי שמשתמש בפייסבוק צריך להיות זהיר במעשיו ולהיות אחראי להם כדי שלא ימצא את עצמו מתמודד עם הכלים העומדים בידי כל אדם; מי שמוצא את עצמו נפגע צריך להכיר את הכלים הללו ולדעת מתי ניתן להשתמש  בהם ובאילו מגבלות.

 

מאמר מאת משרדו של עורך דין פלילי אלון ארז - משרד עורכי דין בתחום המשפט הפלילי בישראל.

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון