מאמרים וכתבות

"השלמת טיעון" בבית המשפט העליון

על פי שמו והמהות הגלומה בו, צפוי היה שתכליתו של ההליך הוא לאפשר לצדדים להבהיר את טיעוניהם ובמידת הצורך לאפשר לשופטים להפנות אליהם שאלות. ככזה, אין ספק כי חשיבות ההליך מרובה, והוא צופן בחובו תועלת הן לצדדים והן לבית המשפט, לקראת כתיבת פסק הדין. בפועל, ובמרבית המקרים, תכלית זו אינה מתקיימת.

מבוא

מזה מספר שנים שבית המשפט העליון הנהיג הליך של "השלמת טיעון" בערעורים אזרחיים, בהם הוגשו, כמצוות בית המשפט, סיכומים בכתב.

 

על פי שמו והמהות הגלומה בו, צפוי היה שתכליתו של ההליך הוא לאפשר לצדדים להבהיר את טיעוניהם ובמידת הצורך לאפשר לשופטים להפנות אליהם שאלות. ככזה, אין ספק כי חשיבות ההליך מרובה, והוא צופן בחובו תועלת הן לצדדים והן לבית המשפט, לקראת כתיבת פסק הדין.

 

בפועל, ובמרבית המקרים, תכלית זו אינה מתקיימת.

הצדדים המשקיעים זמן ומחשבה לקראת הדיון, מתאכזבים שעה שמתברר להם כי כל עמלם היה לשווא, וכי כל שעליהם לעשות הוא להגיב על הצעות שקשה לסרב להן, לסיום ההליך.

 

לכאורה מדובר בהצעות לסיום ההליך מבלי שיהיה צורך בהכרעה שיפוטית. התערבות מצד בית המשפט בכל ערכאה שהיא להביא את הצדדים לכלל הסדר היא מקובלת ומבורכת. מאז ומתמיד עודדו בתי המשפט את הצדדים להגיע לכלל פשרה, תוך שהכל מבינים שבהרבה מחלוקות עדיפה פשרה על פני הכרעה שיפוטית. אלא שבניגוד להכרעה שיפוטית, הפשרה היא תולדה של הסכמת כל הצדדים, ואין לאיש הסמכות לכפות, בכל דרך שהיא, הסכמה לפשרה.

 

הדרך שבה מסתיימים דיוני "השלמת הטיעון" ללא הכרעה שיפוטית אינם כוללים את הסממנים המוכרים של פשרה. ההליך כולו מתחיל בכך שמופנית אל הצדדים הצעה, שכמוה כהנחיה, כיצד בית המשפט מציע לסיים את ההליך: פעמים מתבקש המערער להסכים לדחיית ערעורו, פעמים מתבקש המשיב להסכים לקבלת הערעור, כולו או חלקו. מוסבר היטב לצדדים כי אם תתקבל הצעת בית המשפט, לא יושתו הוצאות. מאידך גיסא נרמז, ולפעמים נאמר מפורשות, כי דחיית ההצעה תגרום לקבלתה בדרך של פסק דין, אגב חיוב בהוצאות. לעיתים אף נאמר במפורש מהו סכום ההוצאות שיפסקו במידה ולא תתקבל ההצעה.

 

לאחר שמסתבר לבית המשפט שאחד הצדדים עומד במריו ואיננו נעתר להצעה, מאפשר בית המשפט לצדדים לטעון בקצרה, בדרך כלל בהיקף של עד רבע שעה, ותוך זמן קצר, בדרך כלל על אתר, ניתן פסק הדין, בלשון לקונית וקצרה ביותר, בדרך כלל זהה להצעה הדחויה תוך הטלת הוצאות, לפעמים גבוהות ביותר, שניתן לראותן כהוצאות עונשיות. במקרים רבים אין הנמקה עניינית לא להכרעה ולא לפסיקת ההוצאות.

 

הליך "השלמת הטיעון" גורם לעיוותים רבים, בכל אחד ממגווני ההצעות המופנות לצדדים.

 

הזמן הקצר החולף בין ההצעה של בית המשפט לפשרה, לבין מתן פסק הדין, והזהות שבדרך כלל מתקיימת בין הצעת הפשרה לבין פסק הדין, מלמדת על כך שעמדת בית המשפט כבר גובשה בתיתו את הצעת הפשרה, והלכה פסוקה היא, כמו גם הלכה תלמודית, שאין שופט או דיין רשאים להציע פשרה, עת עמדתם לגבי פסק הדין כבר התגבשה.

 

בערעור שבו הסכים המערער להצעת בית המשפט לדחיית ערעורו, נותר המשיב שטרח והשקיע עמל רב בהגשת סיכומים, תיקי מוצגים ואסמכתות, ללא פסיקת הוצאות. הסכמת המערער להצעת בית המשפט לדחיית ערעורו, הינה בעוכריו של המשיב, שהרי בודאי הוא שילם שכר טרחה לעורכי דינו שטרחו במתן תשובה לערעור, וכך נותר בחסרון כיס לא מוצדק.

 

בעל דין שדחה את ההצעה שהונחה בפניו, ועמד על קבלת פסק דין, "נענש" בהוצאות גבוהות מאלה שסביר שהיה מחוייב בהן, לו היה ניתן פסק דין ללא הליך "השלמת הטיעון", וזאת רק משום שדחה הצעת פשרה של בית המשפט ועמד על זכותו לקבל פסק דין.

 

הליך "השלמת הטיעון" ודרך התנהלותו, מעוררים מספר שאלות שעד היום טרם זכו לדיון בקרב הקהילה המשפטית – האקדמיה ועורכי הדין. על כן מצאנו לנכון להעלות על הכתב ביקורת על ההליך האמור.

 

סדרי הדין

תקנות סדר הדין האזרחי קובעות שתי דרכי דיון בערעורים אזרחיים: הדרך הראשונה היא הזמנת הצדדים לדיון בערעור, ואז על כל צד להגיש עיקרי טיעון בכתב במועדים הקבועים בדין, להופיע לדיון בערעור, ולטעון בעל פה את טענותיו (תקנה 446). הדרך השניה היא שבית המשפט מורה על הגשת סיכומים בכתב, כאשר אפשר והסיכומים בכתב באים בנוסף לטיעון בעל פה או במקומו (תקנה 448). כלומר, לבית המשפט הסמכות לקבוע, כי הסיכומים בכתב ימצו את הטיעון בערעור, ולאחריהם ינתן פסק הדין, ללא טיעון בעל פה. בית המשפט העליון נוהג להורות לצדדים בערעורים אזרחיים להגיש סיכומים בכתב כאשר אחריהם מוזמנים הצדדים לדיון בעל פה של "השלמת טיעון" (ראה הודעות הנוהל, פ"ד נז(1), עמ' 955).

 

הצעת הפשרה ופסלות שופט

הלכה מקובלת ונוהגת היא שראוי ורצוי שבתי המשפט יקדמו פשרות בין הצדדים, אך הצעת פשרה מצד בית המשפט, מקום בו כבר התגבשה דעה אצל בית המשפט לגבי התיק, היא פסולה. סגן הנשיא השופט אלון פסק ברע"א 87/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סמיר עבדל ראזק סליימה, פ"ד מד(3) 758, כי: "מטבעה של פשרה, שלעתים קרובות אין היא מושגת אלא בעזרתו של בית המשפט. בהבאת בעלי הדין לכלל פשרה יש שבית המשפט נותן ביטוי לתחושותיו הלכאוריות בהסבר, ולעתים אף בשכנוע, לפשרה המומלצת על-ידיו. ומעשים בכל יום, שתוך כדי הצעת פשרה ועשייתה מביע בית המשפט דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי".

 

ובהמשך: "אכן, מן הראוי ומן הנכון, כי בית המשפט יישמר ככל הניתן מליצור אצל בעלי הדין רושם, כי נתגבשה אצלו דעה מסוכמת כלשהי בנושא הסכסוך שלפניו, וייזהר בדבריו משנה זהירות, לבל יסיק בעל הדין - ולו בטעות ומבחינתו הסובייקטיבית - שבלב השופט כבר הוכרע גורל הסכסוך."

 

מצינו בתלמוד: "שניים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו" (סנהדרין, ו' ע"ב).

 

כלומר, כאשר השופט כבר הכיר את התיק על בוריו וגיבש דעה להיכן הדין נוטה, אסור לו להציע פשרה לבעלי הדין. בהליך "השלמת הטיעון" קורה בדיוק ההיפך, כעניין של יום ביומו.

 

מרבית הדיונים ב"השלמת טיעון" נפתחים באמירה של בית המשפט העליון בנוסח "אנו מציעים למערער למשוך את הערעור" או "פסק הדין של בית המשפט קמא איננו יכול לעמוד", ואז מציע בית המשפט העליון שהערעור ידחה, או יתקבל, לפי העניין. הצעת בית המשפט איננה מלווה בהצעה של פסיקת הוצאות כלשהן. לעיתים קרובות אף מבהיר בית המשפט העליון שאי הענות להצעה תחייב את המסרב בתשלום הוצאות.

 

האמירה של בית המשפט העליון בדיון מביעה, בדרך כלל, עמדה ברורה של בית המשפט העליון לגבי תוצאת הערעור. לצדדים ברורה לגמרי, ומיד, עמדת בית המשפט העליון לגבי הערעור.

 

בית המשפט העליון, בהציעו את הצעותיו, מתמצא בטיעוני הצדדים ומדובר בהצעה שבאה לאחר עיון בטיעוני הצדדים, וכאשר בית המשפט העליון מוכן ליתן פסק דין בערעור.

 

מקום בו הצדדים, או אחד מהם, מסרבים להצעת בית המשפט העליון ומבקשים שינתן פסק דין בערעור, הרי שבחלק ניכר של המקרים, לעיתים לאחר טיעון קצר בעל פה ולעיתים ללא טיעון כלשהוא, ניתן פסק הדין תוך זמן קצר, כאשר כמעט תמיד הוא זהה להצעת בית המשפט העליון שניתנה לצדדים זמן קצר קודם לכן, בתוספת הוצאות.

 

העובדות היו קשות לבירור, שכן כל הדיאלוג שבין בית המשפט לצדדים בו מוצעת הפשרה, ותשובת הצדדים להצעה, איננו מתועד בפרוטוקול בית המשפט. על כן, התקשרנו לעשרות עורכי דין שייצגו צדדים בפסקי דין שניתנו בהליך "השלמת הטיעון" וביררנו את העובדות שמאחורי פסקי הדין כפי שפורסמו, ולמדנו שמסקנתנו נכונה בחלק הארי של המקרים, אם כי דווח לנו על מקרה אחד בו בית המשפט לא נתן את פסק דינו מיד, אלא לאחר מספר חודשים, במהלכם שינה את עמדתו כפי שהוצעה בהצעת הפשרה.

 

לעמדתנו, בית המשפט העליון כלל איננו מציע הצעת פשרה בדיוני "השלמת טיעון". פשרה היא מטבעה הליך של קניית סיכון של כל צד – תובע ונתבע – מערער ומשיב -  לגבי תוצאות ההליך המשפטי. תובע מוכן להתפשר בפחות ממה שתבע על מנת לקנות סיכון שמא יפסיד את כל תביעתו, ונתבע מוכן לשלם תשלום על מנת לקנות סיכון שמא יאלץ לשלם את כל שנתבע, ובהתאמה – מערער ומשיב בערעור. פשרות ביוזמת בית המשפט הן עניין של יום יום בבתי המשפט האזרחיים, וכידוע, חלק ניכר מהתיקים האזרחיים מסתיים בפשרות.

 

ואולם, הליך "השלמת הטיעון" שבו בית המשפט העליון מודיע לצדדים את עמדתו, שהיא בעצם פסק הדין שינתן בערעור במידה ולא תתקבל הצעת בית המשפט, ומציע להם לקבל עמדה זו בהסכמה – איננו הליך שבו מוצעת פשרה. אין זה הליך שבו כל צד קונה סיכון כלשהו, אלא הליך שבו רק צד אחד יוצא מפסיד, והוא, ולמרבית האבסורד, הצד הזוכה ! יתרה מזאת, הכח לקבל או לדחות את הצעת בית המשפט, הוא בדרך כלל בידי הצד המפסיד: הציע בית המשפט העליון למערער בהליך "השלמת הטיעון" שהערעור ידחה, והמערער הסכים לכך, יקבע בית המשפט העליון  שהערעור נדחה בהסכמה ללא צו להוצאות. נמצא שהצד הזוכה, הוא המשיב בערעור, זכה אמנם בדין שכן הערעור שהוגש כנגדו נדחה, אך הפסיד בשל הצעת בית המשפט העליון את ההוצאות, להן היה זכאי בדרך כלל, לו היה ניתן פסק דין הדוחה את הערעור שלא בהסכמה (וכך כמובן גם הפוך במקרה של קבלת הערעור).

 

מדוע הצדדים שעל פי הצעת בית המשפט בעל פה עומדים לזכות בדין, מסכימים להצעת בית המשפט העליון, מבלי שהם יעמדו על זכותם לתשלום ההוצאות ? קשה לדעת, ויתכן שהתשובה מצויה בכבוד הרב שהצדדים רוחשים לבית המשפט העליון.

 

ההלכה הפסוקה בנושא פסלות שופט, כפי שקבע אותה הנשיא השופט ברק בפסק הדין בע"א 3867/98 אשד ואח' נ' רקורד תעשיות תוכנה, פ"ד נב(4)650, 653, היא ש"עילת פסילה תתקיים רק אם חרגו דברי בית-המשפט מדברי שכנוע או הבעת דיעה גרידא ועלו כדי דברים היוצרים חשש ממשי למשוא פנים מצדו של בית-המשפט, עד כדי הפיכת ההליך (המצוי, כאמור, אך בתחילתו), ל"משחק מכור"".

 

בע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם), קבע בית המשפט העליון כי "השאלה שיש לשאול היא... אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'".

 

מכיוון שבהליכי "השלמת טיעון" בהם אין הצדדים מקבלים את הצעת הפשרה של בית המשפט, פסק הדין הוא כמעט תמיד זהה להצעת הפשרה, הרי שהשופטים היושבים בדין אשר הציעו את הצעת הפשרה פסולים מלשבת לאחר מכן בהרכב הדן בערעור, באשר הם כבר הביעו דעתם הסופית על תוצאות הערעור.

 

מסקנתנו הראשונה היא שהצעות בית המשפט העליון במסגרת "השלמת הטיעון" אינן הצעות פשרה, אלא הודעה על פסק הדין הצפוי, ועל כן אינן ראויות להיות מוצעות על ידי בית המשפט העליון בהליך כהצעת פשרה, וכי לאחר שמוצעות הצעות הפשרה, פסולים השופטים שבהרכב מלהמשיך ולשמוע את הערעור.

 

נימוקי פסק הדין

הלכה פסוקה היא שכל פסק דין חייב להיות מנומק. בבג"צ 7/83 מסודי ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673, פסק כבוד השופט בייסקי: "על חובת ההנמקה של כל פסק-דין או החלטה בדין הכללי אין צורך להרחיב הדיבור, ו"כלל גדול הוא - כתוב או בלתי כתוב - כי בית-משפט חייב לתת נימוקים להחלטתו" (וראה תקנה 192 לתקנות הדיון האזרחי קובעת חובת הנמקת פסק דין של הערכאה הדיונית; ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן, פ"ד מד(4) 693).

 

כבוד הנשיא  לשעבר לנדוי כתב במאמרו "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט" (משפטים א' 292) כי: "שיפוט על פי שיקול דעת אסור לו שיהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק הדין. הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דיבר פאונד- מעל לסף תודעתו, אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו". הנשיא א. ברק כתב בספרו "שיקול דעת שיפוטי" כי "חובת ההנמקה היא חשובה במיוחד…חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים שבפניהם חייב שופט לעמוד." (עמ' 46).

 

לגבי פסק הדין בערעור, קיימות תקנות מפורטות הקובעות במפורש את תוכנו של פסק הדין בערעור; תקנה 459 קובעת את סדרי מתן פסק הדין בערעור, ואילו תקנה 460(א) קובעת את "תוכן פסק הדין", וקובעת שעליו להכיל את אלה: "(1) השאלות הטעונות הכרעה; (2) ההכרעה; (3) נימוקי ההכרעה; (4) הסעד שהמערער זכאי לו, אם ההחלטה שעליה ערער בוטלה או שונתה."

 

תקנה 460(ב) לתקנות הדיון מסייגת את חובתו של בית המשפט לערעורים ליתן פסק דין מפורט כנדרש בתקנה 460(א): "בית המשפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים: (1) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה; (2) הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית; (3) אין לגלות בה טעות שבחוק."

 

כלומר, בית המשפט של ערעור רשאי שלא לפרט את השאלות הטעונות הכרעה, את ההכרעה ואת נימוקי ההכרעה, בהסתמך על תנאי הפטור מחובת ההנמקה שבתקנה 460(ב).

 

בפועל, פסקי דין רבים של בית המשפט העליון ניתנים בהליך "השלמת הטיעון" באולם בית המשפט, זמן קצר לאחר שהצדדים או מי מהם סרב להצעת בית המשפט העליון לסיים את הערעור בדרך זו או אחרת. מרבית פסקי הדין הניתנים באולם קצרים ביותר, חסרים את המרכיבים שכלולים בהוראות התקנות ובמיוחד – חסרים הנמקה. להלן מספר דוגמאות:

 

בע"א 3405/99 ניתן פסק דין ביום הדיון, כדלקמן: "עיינו עיין היטב בכל החומר שהוגש לנו, שמענו השלמת טיעון בעל-פה והגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות והוא נדחה בזה."

 

בע"א 5776/02 ניתן פסק הדין ביום הדיון, כדלקמן: "עיינו בפסק הדין ומקובלים עלינו גם בענין זה, כמו בעניינים אחרים שנזכרו בפסק הדין, נימוקיו של השופט המלומד."

 

בע"א 3704/00 ניתן פסק הדין ביום הדיון. בפסק הדין מתואר ההליך בבית המשפט  קמא, ולבסוף, קובע בית המשפט העליון "עיינו בכתב הערעור ובסיכומי הצדדים וכן בתיקי המוצגים שצורפו, שמענו השלמת טיעון בעל-פה ולא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעותיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא. בפנינו הוגשה במסגרת הערעור בקשה להגשת ראיה נוספת. לא מצאנו כי יש בה כדי לשנות את התוצאה והיא נדחית בזה."

 

ברע"א 7418/01 ניתן בו פסק דין ביום הדיון, כדלקמן: "לאחר עיון בחומר שבתיק ושמיעת טענות במסגרת השלמת טיעון, הגענו לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הרשלנות התורמת של המערער על 30% במקום 50% שנקבעו על ידי הערכאות הקודמות. במובן זה מתקבל הערעור. הפיצויים ייקבעו בהתאם ויווסף להם שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% מהפיצויים המתווספים בעקבות פסק-דין זה."

 

ברע"א 2609/02 ניתן פסק דין ביום הדיון, כדלקמן: "עיינו בטענות בעלי הדין, ובאנו למסקנה שאין עילה להתערב לא בהחלטת בית המשפט המחוזי כשדחה את הבקשה של המערערים לרשות להתגונן ולא בפסק דינו אשר ניתן לאחר דחיית הבקשה. הערעור נדחה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסכום של 15,000 ש"ח ומע"מ".

 

ברע"א 10110/02 ניתן פסק דין ביום הדיון, כדלקמן:" בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון להתערב בשיקול דעת הכונס. אנחנו איננו מוצאים להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. מטעם זה, דין הבקשה להידחות. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים מס' 1 ו- 2, המשיבה מס' 3 והמשיב מס' 4, בסכום כולל של 10,000 ₪ לכל משיב."

 

כעולה מן האמור, בפסקי דין שהובאו לעיל אין כל הנמקה.

 

העדר ההנמקה לגבי אי פסיקת ההוצאות היא עניין שגרתי בבית המשפט העליון, ביותר מאלפיים החלטות בנושאים אזרחיים שנבדקו על ידנו, כאשר בית המשפט העליון איננו פוסק הוצאות, הוא נוהג לקבוע בזו הלשון או בכל ביטוי קרוב: "בנסיבות המקרה לא מצאנו לנכון לפסוק הוצאות". את "נסיבות המקרה" שהביאו לאי פסיקת ההוצאות על בעלי הדין להבין בעצמם, שכן בית המשפט העליון איננו מנמק – כעניין שבשגרה – את אי פסיקת ההוצאות.

 

באף אחד ההחלטות שבדקנו וסקרנו, לא מצאנו ולו אחת שבו בית המשפט העליון מבהיר שאין פסק הדין מנומק שכן מתקיימים תנאי הפטור מהנמקה שבתקנה 460(ב) לתקנות הדיון. גם באלפי פסקי הדין שפורסמו בתקליטורי המידע, כמעט ולא נמצאו על ידנו פסקי דין בהם מובהר שבית המשפט העליון עושה שימוש בתקנה 460(ב).

 

חמור מכך, בית המשפט העליון קבע במספר מקרים, שהעדר הנמקה בפסק הדין בערעור, מהווה כשלעצמה עילה לדחיית עתירה לקיום דיון נוסף על פסק הדין בערעור (דנ"א 681/02, דנ"א 8020/03, דנ"א 9453/03, דנ"א 7829/02). בית המשפט העליון קובע באותן החלטות שאימוץ פסק דין של בית המשפט המחוזי איננו מהווה הלכה חדשה שמהווה עילה לקיום דיון נוסף, אך בית המשפט העליון איננו מבקר כהוא זה את פסקי הדין נשוא העתירות לקיום דיון נוסף בשל היותם נטולי הנמקה. כלומר, בית המשפט העליון בעת שהוא דן בערעור אזרחי איננו מנמק פסק דין, וכאשר מוגשת עתירה לדיון נוסף על פסק הדין, בית המשפט העליון כאשר הוא דן בעתירה לדיון הנוסף דוחה אותה, מהטעם שבית המשפט העליון בעת שנתן את פסק הדין בערעור האזרחי, לא נימק אותו.

 

באי ההנמקה של פסק דין נפגעים כמובן בעלי הדין, במיוחד אלה שסרבו לקבל את הצעת בית המשפט העליון לסיים את הערעור, וביקשו שינתן פסק דין, למרות שהם ידעו את עמדתו של בית המשפט. בעל דין שיודע מראש את עמדת בית המשפט העליון כנגדו ולמרות הסיכון שבעוד רגע קט תידחה עמדתו, ובנוסף גם יפסקו לחובתו הוצאות ולמרות זאת- מבקש למצות את זכותו לקבל פסק דין, בודאי זכאי לקבל הנמקה מלאה לאי קבלת עמדתו.

 

עוד יצויין, שהעדר הנמקה ראויה, כמו גם העדר כל איזכור בפרוטוקולים, של כל הליך הצעות הפשרה, שוללים מהצדדים המופיעים בבית המשפט העליון את היכולת לברר, בדרך של בדיקת הפסיקה, את ההשלכות האפשריות לסירובם להצעת הפשרה של בית המשפט העליון.

 

התוצאה קשה לגבי בעל הדין העומד על זכותו לקבל פסק דין, למרות שעל פי הצעת הפשרה שהוצעה לו, הוא כבר ידע שעמדת בית המשפט איננה לטובתו: הוא הפסיד במשפט, הוא חוייב בהוצאות שהן בדרך כלל גבוהות מהמקובל, והוא איננו יכול לעתור דיון נוסף על פסק הדין בערעור שכן הפסק איננו מנומק וזה כשלעצמו נימוק לדחיית הבקשה לדיון הנוסף.

 

מסקנתנו השניה היא שבמקרים רבים בהם ניתן פסק הדין באולם בית המשפט, אין פסק הדין עומד בחובת ההנמקה המחוייבת על פי הדין.

 

הוצאות עונשיות ?

האם בית המשפט העליון מעניש, על דרך פסיקת הוצאות גבוהות מהמקובל, את הצדדים שמסרבים לקבל את הצעת בית המשפט בהליך "השלמת הטיעון" ועומדים על מתן פסק דין בערעורם ? שאלה זו קשה לתשובה. לא מצאנו כל איזכור בפרוטוקולים או בהחלטות להצעות בית המשפט לצדדים למשוך או לקבל ערעור אזרחי.

 

במקרים בהם נפסקו הוצאות גבוהות במיוחד, לאחר סירוב לקבל את הצעת בית המשפט ב"השלמת הטיעון", לא נכתב בפסק הדין דבר בנושא. כלומר, בית המשפט העליון איננו קושר בפסק הדין את פסיקת ההוצאות הגבוהה לסירוב לקבל את הצעת בית המשפט, או לאיזו סיבה אחרת שהיא.

 

במקרים מסויימים בהם סירבו צדדים להצעת בית המשפט העליון, נפסקו תוך זמן קצר הוצאות משפט בסכומים של מעל 100,000 ₪, בעוד שקבלת הצעת הפשרה היתה מסיימת את ההתדיינות ללא כל הוצאות. המסקנה קשה, והיא שבית המשפט העליון מציע הצעה לסיום ההתדיינות, ללא הוצאות, על מנת שיהיה לצד המפסיד בדין תמריץ לקבל את ההצעה וכך יסתיים הדיון ללא צורך במתן פסק דין. אך כך מקופח דווקא הצד שזוכה בדין, שבגין קבלת ההצעה על ידי הצד המפסיד, לא יקבל את הוצאות המשפט להן היה זכאי.

 

בע"א 1153/01 הציע בית המשפט העליון פשרה באולם בית המשפט. ב"כ המשיבות הסכים לדחיית הערעור שכנגד והוא נדחה ללא צו להוצאות. ב"כ המערערות סירב לקבל את הצעת בית המשפט שרק רכיב אחד בגובה 150,000 ₪ מערעורו יתקבל, הצעה שלה הסכים ב"כ המשיבות. או אז נתן בית המשפט העליון בו במקום פסק דין, ובו קיבל את הערעור רק ברכיב זה של 150,000 ₪ בדיוק כפי שהציע בהצעת הפשרה זמן קצר קודם לכן, אך קבע כדלקמן: "בא כוח המשיבה הסכים בפנינו לדחיית הערעור שכנגד, והוא נדחה בזה. הוא גם הסכים להפחתה כאמור מפסק הדין. לעומתו עמדו המערערות על ערעורן, הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק בפרטים שונים שלו. בנסיבות אלה תשלמנה המערערות למשיבה הוצאות ערעור זה בסך 30,000 ש"ח ומע"מ."

 

כלומר, בנסיבות בהן עומדות המערערות על ערעורן, והוא מתקבל חלקית בסכום של 150,000 ₪ בדיוק כפי שהוצע בפשרה זמן קצר קודם לכן באולם, ועדיין, חייב אותן בית המשפט העליון בתשלום הוצאות משפט גבוהות יחסית של 30,000 ₪, כאשר ברור מפסק הדין שהסיבה לכך היא שהמערערות לא הסכימו להצעת בית המשפט.

 

הלכה פסוקה היא שאין בית המשפט רשאי להשתמש במכשיר פסיקת ההוצאות כעונש לצדדים שפתחו בהליך שלא כדין או שניהלו הליך שלא כדין. כבוד הנשיא שמגר פסק בר"ע 51/83 דפנה ברגר נ' חיים ונטורה, פ"ד לח(1) 266, כי "למותר להוסיף, כי בית המשפט אינו מוסמך להטיל הוצאות עונשיות". אמנם לבית המשפט שיקול דעת בפסיקת ההוצאות ובגדרו רשאי הוא להתחשב באופן ניהול המשפט על ידי הצדדים, אך בודאי שסירוב לקבל הצעת פשרה של בית המשפט איננו טעם להטלת הוצאות נוספות על המסרב (לשיקולי בית המשפט בפסיקת הוצאות ראה את עמ' 540-541 לספרו של ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהד' 7).

 

על פי תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, כאשר בית המשפט פוסק שכר טרחה, "לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור." תקנה 512(ב) לתקנות הדיון קובעת כי "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון."

 

התעריף המינימלי קובע (בתחילת 2003) ששכר הטרחה לערעור בבית המשפט העליון הוא 50% משכר הטרחה שקבוע לערכאה הראשונה ולא פחות מ- 5,810 ₪. בתביעות כספיות, קובע התעריף המינימלי את שכר הטרחה בתביעה שהיא מעל 87,540 ₪ ל- 10% עד סכום זה ו- 4% מעליו, ותביעה שמעל 860,240 ש"ח השכר הוא "בהתאם למוסכם בין עורך הדין ללקוח, אך לא פחות מ- 40,310 ש"ח". מכאן שהמפתח לקביעת ההוצאות לתביעה גדולה של כמיליון ₪, הוא כ- 49,000 ₪ בערכאה ראשונה, ובערעור – 50%, היינו כ- 24,500 ₪.

 

נושא פסיקת הוצאות משפט זכה לסקירה רחבה וממצה בפסק הדין של כבוד השופטת ה. שטיין ז"ל בת.א. 8745/88 נתן מינקוביץ, עוד נ' אברהם גרינברג, פ"מ מט(2) 370, בו נאמר, בין השאר, כדלקמן: "הרעיון שביסוד פסיקת שכר טרחת עו"ד, כל כלו אינו, אלא, פיצוי הצד שזכה בתביעה בגין ההוצאות שנאלץ להוציא כתשלום לעורך-דינו." ובהמשך: "על כך אמר השופט י' כהן (כתארו אז) ב-ע"א 161/77 פקיד שומה חיפה נ' פז חברת נפט בע"מ [8], בעמ' 513 מול האות ב': "חיוב בהוצאות לא נועד להעניש את הצד שהפסיד במשפטו, אלא להחזיר לזה שזכה את ההוצאות שהוציא מכיסו לשם ניהול המשפט, אם לא בשלמותן הרי לפחות בחלקן." אמנם, על-פי תקנה 512 (ב) לתקנות הדיון האזרחי [9], בית-המשפט רשאי, בקבעו את ההוצאות "להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון", אולם, בפסק-דין בהמרצת הפתיחה לא מצא בית-המשפט להעיר הערה כלשהי לגבי דרך בלתי נאותה של נהול הדיון…"

 

בדקנו באופן שיטתי את כל פסקי הדין וההחלטות שבית המשפט העליון נתן בכל העניינים המוגדרים "אזרחיים" (באתר האינטרנט של בית המשפט העליון והם ע"א, בש"א, רע"א, דנ"א, ענמ"ש, בה"נ, א"ב, דנ"מ, ע"ב), ואשר פורסמו בשנים 2002-2003 (מדובר ב- 2115 החלטות ופסקי דין). בדקנו את התפלגות פסיקת ההוצאות, ובמיוחד, בדקנו את ההוצאות שנפסקו באותם פסקי דין והחלטות שניתנו באותו היום שבו התקיים הדיון בבית המשפט העליון. לא כללנו הוצאות שנפסקו עבור מספר ערכאות שכן לא ניתן לייחסן לערעור שבבית המשפט העליון, לא כללנו החלטות על פסילת שופטים, לא כללנו החלטות רשמים ולא כללנו החלטות קצרות בעניינים טכניים. נציין שמחקר מלא ומקיף קשה, אם לא בלתי אפשרי לערוך, שכן הדיונים שנפרט להלן והצעות בית המשפט העליון שניתנות בהם לצדדים, אינם מועלים על גבי פרוטוקול בית המשפט ועל כן אינם מתועדים. יחד עם זאת, שוחחנו עם עשרות עורכי דין שהופיעו בדיון ב"השלמת טיעון" על מנת להשלים את התמונה.

 

התוצאות הן כדלקמן:

 

החלטות שנתנו ביום הדיון

 

החלטות שנתנו בהסכמה ביום הדיון

 

החלטות

(שלא

ביום

"רגילות"
ניתנו

הדיון)

 

כמות     

אחוז

כמות       

אחוז

כמות                

אחוז

ללא צו להוצאות

145

56.77%

244

94.60%

939

58.8%

הוצאות עד 10,000 ש"ח

47

18.00%

9

3.50%

341

21.35%

הוצאות עד 20,000 ש"ח

34

13.00%

5

1.90%

172

10.77%

הוצאות עד 30,000 ש"ח

15

6%

0

0%

87

5.45%

הוצאות עד 40,000 ₪

4

1.50%

0

0%

23

1.44%

הוצאות מעל 40,000 ₪

15

5.7%

0

0%

35

2.19%

סך הכל

260

100%

258

100%

1597

% 100

 

מבדיקת כל 2115 ההחלטות שפורסמו במהלך שנתיים רצופות דלעיל, נלמדים הנתונים הבאים:

מספר פסקי הדין שניתנים ביום הדיון בהסכמת הצדדים דומה למספר פסקי הדין שניתנים ביום הדיון שלא בהסכמת הצדדים, היינו כמחצית מהתיקים שמובאים לדיון במעמד הצדדים, מסתיימים בפשרה בהסכמה ביום הדיון.

בעוד שבהחלטות שניתנות שלא בהסכמת הצדדים – בין ביום הדיון ובין שלא ביום הדיון – שיעור ההחלטות ללא צו להוצאות הוא כ- 57%, הרי שבהחלטות שניתנות בהסכמת הצדדים ביום הדיון, שיעור ההחלטות ללא צו להוצאות הוא כ- 95%, דהיינו החלק הארי של ההחלטות שניתנות בהסכמת הצדדים הן ללא חיוב בהוצאות.

שיעור פסיקת ההוצאות עד לסכום של כ- 40,000 ₪ בהחלטות שניתנות במעמד הדיון שלא בהסכמה, ובהחלטות שניתנות שלא במעמד הדיון, הוא דומה.

לעומת זאת, פסיקת ההוצאות בשיעור של מעל 40,000 ₪ הוא יותר מכפול בהחלטות שניתנות במעמד הדיון ושלא בהסכמה, מההחלטות שניתנות שלא במעמד הדיון ושלא בהסכמה (5.7% לעומת 2.19%).

נתונים מעניינים, שאינם משתקפים בטבלה דלעיל, הם שבמספר פסקי דין שנתנו ביום הדיון, נפסקו הוצאות ניכרות בסכומים של מאות אלפי ₪, ללא כל הנמקה.

 

לאור התוצאות דלעיל, ברור שכאשר בית המשפט העליון נותן את החלטותיו במועד הדיון עצמו, פסיקת ההוצאות גבוהה באופן משמעותי מהחלטות שניתנות שלא ביום הדיון. כן ברור שכאשר ההליך מסתיים בהסכמת הצדדים ביום הדיון, כמעט תמיד אין פסיקת הוצאות.

 

יתרה מזו, והדבר איננו בא לידי ביטוי בטבלה דלעיל – מתברר שהיחס ישיר המקובל בין מורכבות העניין ואורך ההחלטה לבין שיעור ההוצאות, אשר קיים בדרך כלל בהחלטות שניתנות שלא במועד הדיון, איננו קיים כלל בהחלטות שניתנות ביום הדיון, אשר בדרך כלל הינן קצרות, אך ההוצאות שנפסקות בהן גבוהות.

 

כפי שהראנו לעיל, בית המשפט העליון פוסק רק לעיתים רחוקות (2.19%) הוצאות משפט של מעל ל- 40,000 ₪ בפסקי דין שניתנים שלא ביום הדיון ואשר חלקם ארוכים ומנומקים על פני עשרות עמודים (למעשה מצאנו רק פסק דין אחד וחריג מתוך 1597 ההחלטות שנבדקו שבו פסיקת ההוצאות היתה של 300,000 ₪ לכל ערעור (דובר בפסק הדין של מאות מיליוני ₪, בשני ערעורים מאוחדים בעניין חיוב הדירקטורים של בנק צפון אמריקה, בו נערך דיון ארוך ומורכב, במשך שבע שנים, חמש עשרה החלטות ביניים, ופסק הדין כלל 42 עמודים).

 

לעומת זאת, בהחלטות שניתנו במועד הדיון באולם בית המשפט, אשר מרביתן בנות שורות ספורות, ומיעוטן מתפרס על פני עמוד או שנים, אך אף אחת מהן כמובן איננה החלטה ארוכה ומקיפה הכוללת עשרות עמודים - נמצאו החלטות רבות יחסית (5.7%), בהן נפסקו הוצאות גבוהות, לרבות פסיקת סכומים ניכרים של מעל 100,000 ₪ הוצאות משפט.

 

ברור מהנתונים שהוצגו לעיל, שבחלק הארי של המקרים בהם מסכימים הצדדים לסיים את ההליך ביום הדיון בהסכמה, לאור המלצת הפשרה של בית המשפט – אין כל פסיקה של הוצאות, ורק במקרים בודדים וחמורים מחייב בית המשפט בהוצאות את הצד המפסיד, למרות שקיבל את המלצתו.

 

להדגמת טיעוננו נביא את פסק הדין של בית המשפט העליון בעע"ם 8803/01, שניתן באולם בית המשפט, לאחר שהמערערים לא קיבלו את הצעת בית המשפט למשוך את הערעור, ואשר בו נאמר: "נראה לנו שאין ממש בערעור זה ואנו דוחים אותו. המערערים ישלמו למשיבה מס' 1 לחוד שכר טרחת עו"ד 50,000 ש"ח, ולמשיבים 3 ו- 4 יחדיו שכר טרחת עו"ד 50,000 ש"ח."

 

התוצאה של אי קבלת הצעת בית המשפט למשוך את הערעור היתה שהמערערים לא זכו לקבל בפסק הדין שניתן תוך זמן קצר כל הנמקה שהיא לדחיית ערעורם מחד, ומאידך, הם חוייבו בתשלום של 100,000 ₪ הוצאות משפט.

 

מהנתונים דלעיל עולה כי ההוצאות שנפסקו בהחלטות שניתנות באולם בית המשפט, במקרים בהם לא קיבלו צדדים את המלצת הפשרה של בית המשפט העליון, גבוהות באופן משמעותי מכל פסיקת הוצאות מקובלת שהיא, וזאת מבלי שבית המשפט העליון יבהיר בפסק הדין את הסיבה להטלת ההוצאות הגבוהה, ואין מנוס מהמסקנה שיש בהן אלמנט עונשי.

 

סיכום

בהליך "השלמת הטיעון" בבית המשפט העליון מספר ליקויים:

 

ראשית, הצעות בית המשפט לצדדים אינן הצעות פשרה, שכן בית המשפט מודיע לצדדים במפורש את שהוא עומד לפסוק בערעור, ובפועל, ככל שהצעת הפשרה איננה מתקבלת, בית המשפט פוסק תוך זמן קצר כפי שהודיע מראש שיפסוק.

 

שנית, כאשר בית המשפט העליון מקיים הליך "השלמת טיעון", הסתיימו בתיק הערעור הגשת כל סיכומי הצדדים, התיק עצמו מוכן למתן פסק דין, וגם שופטי ההרכב מגיעים לדיון כשהם למדו את התיק ומוכנים ליתן פסק דין באופן מיידי.

 

שלישית, הצעת בית המשפט העליון כשהיא מתקבלת, במרבית המקרים, מקפחת את הצד הזוכה, המפסיד את הוצאותיו.

 

רביעית, בית המשפט העליון איננו מקיים את חובת ההנמקה, ולאורך זמן, הדבר פוגע קשות בכבוד שרוחשים בעלי הדין ועורכי הדין לבית המשפט העליון. נמצא שהטרחה הרבה שטורחים הצדדים ובאי כוחם בטיעונים בכתב בבית המשפט העליון זה בכה וזה בכה, אינה זוכה להערכה הראויה.

 

חמישית, בית המשפט העליון "מעניש" את המתדיינים העומדים על מתן פסק דין בהליך "השלמת הטיעון", בפסיקת הוצאות עונשיות, הגבוהות משמעותית מההוצאות שנפסקות בפסקי דין מנומקים מלאים.

 

להליך זה אף תוצאות הפוכות. כאשר המתדיינים כבר יודעים שה"מחיר" הצפוי מהגשת ערעור שסיכוייו קלושים הוא בדרך כלל הצעה באולם בית המשפט למשוך את הערעור ללא צו להוצאות, הרי שהדבר מעודד צדדים להגיש ערעורי סרק, שמא בכל זאת תתקבל טענתם מחד, ומאידך הסיכון לתשלום הוצאות איננו גדול, ולמעשה תלוי בהם, לאור שיטת השלמת הטיעון.

 

ראוי, לעניות דעתנו, להפסיק את הליך "השלמת טיעון". אין כל סיבה, על פי המתרחש בהליך זה, שבית המשפט העליון לא יתן את פסקי הדין בתיקים שמיועדים לשמיעת "השלמת טיעון" באותו קצב שהם נקבעים לשמיעת "השלמת טיעון".

 

פסקי הדין הקצרים כפי שניתנים יום יום באולם בית המשפט העליון במסגרת הליך "השלמת הטיעון", אפשר לתת גם ללא קיום הדיון, תוך פסיקת הוצאות הולמות את הערעור בו מדובר לחובת הצד שחוייב בדין, תוך שמירת הוראות הדין בדבר חובת ההנמקה, והחשוב מכל – תוך שמירת כבודו של בית המשפט העליון בעיני בעלי הדין ועורכי הדין.

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון