הודעות דוברות הלשכה

נאום ראש הלשכה בטקס לזכרו של עו"ד דיויד וינר ז"ל שנערך הערב

03.01.2011

עו"ד יורי גיא-רון, ראש הלשכה

בנאום המתייחס לנושא "מי שולט בשיח המוסר הישראלי?" מציין ראש הלשכה, בין היתר, כי הכישלון העצום של החברה שלנו איננו בהאדרתה של הנורמה המשפטית, אלא בהיעדרה של הנורמה הציבורית. אם בעבר תחושתו של בעל הכוח הפוליטי הייתה שכמעט הכל מותר, הרי שעתה התחושה לא השתנתה מהותית באמת אלא שהשתלט עליה החשש מפני גורמי החשיפה והאכיפה שמאוד התעצמו".

 

מי שולט בשיח המוסר הישראלי?

אירוע לזכרו של עו"ד דיוויד וינר ז"ל

במלאת 6 שנים למותו

בית הפרקליט, תל אביב

דברי פתיחה, יורי גיא-רון, ראש הלשכה

 

ערב טוב לכולם,

 

לא ייאמן שחלפו כבר 6 שנים. יש משהו בסיפור חייו ומותו של חברנו האהוב, ד"ר דיוויד וינר ז"ל, שאינו נותן לנו מנוח. שלא נותן לי מנוח. יש אנשים שמותם מותיר בנו פצע שאינו מגליד. לא תמיד אנשים קרובים – קנדי, רבין, ג'ימס דין או שניאור חשין. לרוב מעורב אלמנט טרגי מיוחד ומפתיע במותם. כך גם מותו של דיוויד, וביתר שאת מכולם. דיוויד נטל בעצמו את חייו, אז למה אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שיותר משהוא נטל את חייו ניטלו הם ממנו?!

 

אנחנו, חבריו בתוך לשכת עורכי הדין ומחוצה לה לא שוכחים אותו ולא נשכח. עושים וממשיכים לעשות למען הנצחת שמו, ובעיקר יושרו, הגינותו והמקצוענות שסימל. מכון אתיקה, ספרי אתיקה, ימי עיון כגון זה הערב, הצעות חוק בכנסת בתחום הפלילי ורעיונות אחרים, העולים בקנה אחד עם אישיותו ועם דרכו של דיוויד, כפי שהכרנו אותו.

 

אני מבקש לברך את פרופ' יוסי שיין על ספרו, ושמח על כך, שרב שיח משמעותי זה מתנהל כאן בלשכה בעקבות הוצאתו לאור של הספר ולזכרו של דיוויד וינר המנוח. אני סבור, שפרופ' שיין עוסק בשיח חשוב מאין כמוהו, המתנהל בחברה שלנו בהבלטה בכעשרים השנים האחרונות, ובעיקר בעשור האחרון.

 

ליוסי שיין אני מבקש לומר, בעיקר, שאינני מסכים, לא לתיזה ולא לרוב מסקנותיה. הכישלון העצום של החברה שלנו איננו בהאדרתה של הנורמה המשפטית, אלא בהיעדרה של הנורמה הציבורית. אם בעבר תחושתו של בעל הכוח הפוליטי הייתה שכמעט הכל מותר, הרי שעתה התחושה לא השתנתה מהותית באמת אלא שהשתלט עליה החשש מפני גורמי החשיפה והאכיפה שמאוד התעצמו. כלומר, אין נורמה ברורה אמיתית של תקינות מינהלית ומוסרית, אלא שיש פחד, חשש ורתיעה מפני חשיפה וסנקציה בצדה, אישית וציבורית. הסיכוי שזה יקרה פשוט גבר. לא קיימת באמת הכרה של מה נכון לעשות, אלא יש הבנה שהכוח הביקורתי - מבקר המדינה, התקשורת, גורמי אכיפה, שומרי סף, עותרים ציבוריים לבג"ץ - השתכלל, ובחלק מהמקרים אכן עלה על גדותיו. בהכללה, החינוך של דור חדש עם נורמות ציבוריות ראויות הוא המטרה האמיתית, ולא קיצוץ ראשם של שומרי מוסר למיניהם.

 

אני מסכים שאין לברוא שחיתות במקום שזו אינה קיימת. אני מסכים שנבחרי ציבור צריכים לשלוט ולשם כך, הינם יכולים, בין היתר, להקיף עצמם בסביבה תומכת ואמינה, אך מקצועית, סביבה כזו שבאה והולכת עם חילופי השלטון. אני מסכים שהאזנות סתר גורפות הן רעה חולה ושהדלפות מחקירות הן עבירות פליליות של גורמי האכיפה עצמם. אני מסכים שמבקר המדינה צריך להתנהל בעיקר שלא בתקשורת, ולא במקביל לאירועים אלא בבחינתם לאחר מעשה ותוך למידת לקח לעתיד. אני מסכים שיש להמיר חלק מתחומי פעילותו של המשפט הפלילי בתחומי אכיפה אלטרנטיבית, משמעתית.

 

אבל, האמירה של פרופ' שיין, ואני מצטט: "תרבות התוכחה וגינוי השחיתות הפוליטית הפכו גם ל"קוקטייל" המועדף על רדיקלים בשמאל ובימין, המתיימרים ללא כיסוי לייצג את רוח הליברליזם הישראלי, אך למעשה משעבדים אותו למטרותיהם. הם עושים לעיתים שימוש מניפולטיבי בשיח הליברלי על טוהר המידות וכיבוד שלטון החוק כדי לקדם סדר יום ערכי ואידיאולוגי אנטי דמוקרטי. החיבוק שגורמים אלה מעניקים לבית המשפט ולשלטון החוק, מהווה דרך עוקפת שמטרתה להמיר את המשחק הדמוקרטי בכנסת ובממשלה, שבו כשלו, בניצחון בית המשפט (עמ' 290)", הינה אמירה לא נכונה כלפי המציאות בישראל, מסוכנת מאוד, ולמעשה מהווה כשלעצמה טיעון שמרני של מי שנראה לי כבעל השקפה סובייקטיבית יותר מאשר כבעל תיזה אובייקטיבית.

 

דעת המיעוט של השופט לוי בפרשת פינוי גוש קטיף זכתה לתמיכה גורפת בקרב חלק מאותן קבוצות בציבור, שעד אז נשאו בפיהם את רוממותה של הטענה כנגד האקטיביזם השיפוטי, אבל בחרו להתעלם לחלוטין מכך שפסק דינו של כב' השופט לוי, בו תמכו בראש חוצות, היה אולי האקטיביסטי ביותר מאז קום המדינה. כלומר, לגביהם - לא בטיעון משפטי עקרוני או בשיח ציבורי מוסרי עקרוני אנו עוסקים, אלא בויכוח פוליטי, פשוטו כמשמעו. הכיצד ייתכן שלא היו עוד שופטים בקרב 11 השופטים, שישבו בדין, אשר דעתם הייתה כזו של השופט לוי?!

 

האמת היא שהכנים ביננו כבר יודו שפניו של בית המשפט העליון אינם כפי שהיו בעשור הקודם. שהיועץ המשפטי לממשלה הנוכחי אינו מי שהגיע מבית מדרשם של רוב קודמיו. ששרי המשפטים כבר שנים אינם אומרי הן של מערכת השפיטה ומערכת האכיפה, כפי שנטען כלפיהם כבעבר. מעבר לכך – שרי המשפטים הם לעיתים תוקפיהם הראשיים של מערכות אלה, שחלקן אף כפוף להם ישירות. האם המציאות המוסרית הישראלית השתנתה בינתיים כתוצאה מכך לטובה? - אני מסופק מאוד.

 

האם המחיר הציבורי של המלחמה בשחיתות בישראל גדול מהנזק שגורמת השחיתות עצמה? - להבדיל מפרופ' שיין, אני מסופק מאוד.

 

בכלל, מדוע זו מול זו? מדוע לא לחימה בשחיתות מחד, ותיקון הפגמים של מאבק צודק זה מאידך. האם מוטל עלינו לבחור בין השניים כאופציה ההתנהגותית היחידה? – חד משמעית, לא.

 

ב-1 במרץ 2010 פירסם פרופ' שיין מאמר ב"הארץ" ובו צוטט, כנראה בהסכמה, קנת מאייר מאונ' ויסקונסין כמי שאמר - "אף שהאפקט השלילי של יחסי הון - שלטון נראה כה טריוויאלי, אין שום הוכחה מדעית לכך שהכסף זיהם את הפוליטיקה". מכיוון שאיני מדען, וכנראה שגם לא אהיה, נראה לי שאני אסתפק בלהישאר טריוויאלי.  

 

באותו מאמר מצטט פרופ' שיין את השופט האמריקאי קנדי, כמי שאמר שעצם העובדה שמורת הרוח הציבורית מהפוליטיקה רק הולכת ומתחזקת מעידה כי כל המגבלות שהושתו בעשורים האחרונים על נושא ההון והשלטון לא שינו למעשה את השיח הציבורי העוין כלפי הפוליטיקה והפוליטיקאים, אלא להיפך.

 

אני לתומי לא רואה קשר הכרחי בין המגבלות האמורות לבין האהדה הציבורית. שוב, זו תופיע באופן טבעי אם תתפתחנה נורמות ציבוריות אצל נבחרי הציבור. הטענה שיש להגביל את המגבלות בגלל השפעתן הנטענת על האהדה הציבורית לא מובנת לי. האהדה הציבורית כשלעצמה איננה מטרה. אהדה ציבורית מוצדקת היא היעד הנכון.

 

אם העצה הינה להתיר מן המגבלות שהושתו על נושא ההון והשלטון, הרי שבכל הכבוד אני אבחר לדבוק בגישה המוזרה בישראל, לפיה כדי למנוע קניית השפעה ישירה על השלטון בכסף, יש להטיל מגבלות מסויימות על החיבור בין כסף לשלטון. אכן כסף יכול להיות אידיאולוגי, אולם אנחנו כבר יודעים שלעיתים מזומנות הינו אינטרסנטי ומגמתי. את מורת הרוח הציבורית המתחזקת מהפוליטיקה צריך יהיה לשיטתי לפתור כנראה בדרך אחרת.

 

מעבר לזה, אם יורשה לי, המוסריות הישראלית למול הפליטים והזרים, למול בתים לחיים והוסטלים של אנשים עם מוגבלויות בקרב האוכלוסיה "הרגילה", למול הערבים הישראלים, למול החרדים, למול קבוצות מיעוט אחרות - רק הולכת ומתדרדרת. אם נהיה כנים עם עצמנו, ההגנה על קבוצות אוכלוסיה אלה, שהיא בלב הערכים הדמוקרטיים האמיתיים, איננה מעוגנת דווקא במוסריות השלטונית, אלא בעיקר במוסריות השיפוטית.

 

וכשאנו נדחקים לבחינתן של סוגיות ציבוריות עקרוניות, לחקירתן עד תום במסגרת ועדות חקירה ממלכתיות או ועדות חקירה ממשלתיות, את מי אנו מציבים בראשן? - תמיד נציג בכיר של המערכת השיפוטית, בהווה או בעבר. מדוע? - משום שבהכללה בתוכנו אנו מאמינים ביושרו ובמקצועיותו של נציג זה יותר מאשר באלה של אחרים. כולנו סבורים כך, גם נבחרי הציבור עצמם.

 

טוהר המידות וכיבוד שלטון החוק הינם נושאים לשליטה ולהכרעה שיפוטית, וטוב שכך. הפחתה בהשתרעותו של המשפט הפלילי ובשימוש לרעה בכוחם של גורמי האכיפה - בהחלט כן. הצרת הביקורת השיפוטית על השחיתות השלטונית - בהחלט לא.  

 

שוב, ברכות לפרופ' שיין על השיח החשוב הזה, ושיהיה לנו ערב מעניין ושיח מרתק, שאין ספק שאנו צריכים להרבות בשכמותו.

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון