הודעות דוברות הלשכה

עורך הדין והצוואה בעידן הפרשנות התכליתית - חלק שני

06.03.2004

עו"ד אליעזר שטינלאוף - יו"ר ועדת דיני ירושה

עשיית צוואה הינה אחת הפעולות המשפטיות החשובות בחיי האדם, ניתן אף לומר, החשובה ביותר, באשר במשיכת קולמוס מבוצעת העברה טוטלית וגורפת של כל עזבונו של המוריש. זו פעולה בעלת השלכות כלכליות משמעותיות אשר מתלווה לה עניין רגשי עז. יש על כן לערוך אותה בזהירות הראוייה, בשיקול דעת תוך סיוע של גורמים מקצועיים.

שיטת הפרשנות התכליתית

להלן נפרט, בקליפת אגוז, את עיקרי תורת הפרשנות התכליתית כפי שהיא מתייחסת לפרשנות הצוואה. יש לפרש צוואה על פי תכליתה בשני רבדים:

התכלית הסובייקטיבית: "אומד דעתו של המצווה".

התכלית האובייקטיבית: "אומד דעתה של השיטה".

 

הפרשנות התכליתית מבוססת על גרעין מצומצם של כללים ועל מעטפת רחבה של עקרונות ואמות מידה (ערכים), אלה האחרונים מבוטאים בעיקר על ידי חזקות שהן העקרונות המהווים חלק מהתכלית האובייקטיבית של הצוואה. אין הם משקפים את רצונו הריאלי של המצווה אלא את רצונו ההיפותטי כמצווה סביר. הם משקפים את הערכים ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית.

 

החזקות "אומד דעתה של השיטה"

החזקות לזיהוי התכלית האובייקטיבית של הצוואה מסייעות בידי הפרשן. יש בחזקות משום ביטוי לרצון המשוער של המצווה הסביר. החזקות משקפות ערכים, מטרות וקווי מדיניות. אילו נורמות משפטיות כלליות שמקורותיה הם מקורות המשפט: חוקי היסוד, החוקים בכלל וחוק הירושה בפרט, התקנות וההלכות של בתי המשפט. אין רשימת החזקות סגורה. בין החזקות קימת חפיפה ואף תתכן סתירה בין החזקות.

 

כל החזקות ניתנות לסתירה בין אם ע"י אומד דעתו הריאלי ובין אם על ידי חזקות אחרות הגוברות עליה.

 

תחומי הפרשנות

פרשנות במובן הצר: פרשנות רגילה - דהיינו מתן מובן (משפטי) ללשון של הטקסט.

הפרשן מגשים את רצון המצווה באמצעות הלשון שהמצווה קבע.

 

פרשנות במובן הרחב: חורגת מעבר ללשון (הפרטית או הציבורית) של הטקסט.

הפרשן ממלא חלל שנתגלה בהצהרת המצווה. הפרשן יוצר אמצעי חדש - לשון חדשה - אשר בעזרתו הוא מגשים את רצונו של המצווה.

 

הכללים המרכזיים של הפרשנות הינם:

א. ללשון הצוואה יש ליתן מובן שהוא יכול לשאת בשפה הטבעית בה בוטאה הצוואה או בלקסיקון המיוחד של המצווה. הלשון היא אשר קובעת את גבולות הפרשנות.

 

ב. מבין מגוון המשמעויות הלשוניות של הצוואה יש לבחור את הלשון אשר יותר מכל המשמעויות האחרות מגשימה את תכלית הצוואה. לתכלית משמעות כפולה: התכלית הסובייקטיבית המשקפת רצון ריאלי והתכלית האובייקטיבית המשקפת רצון היפותטי.

 

ג. לשופט שיקול דעת בקביעת מתחם המשמעויות הלשוניות ובקביעת התכלית המונחת ביסוד הצוואה.

 

מקורות פרשנות הצוואה

א. עקרונות הפרשנות לפי חוק הירושה (סעיף 54) בפרט ויתר סעיפי חוק הירושה בכלל.

 

ב. עקרונות הפרשנות על פי חוק החוזים (חלק כללי) המוחלים, ככל שהדבר מתחייב לעניין ובשינויים המחויבים, עפ"י סעיף 61(ב) לחוק החוזים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה. עריכת צוואה הינה בבחינת עשיית פעולה משפטית.

נדגיש כי לפי שיטת פרשנות זו חוק הירושה אינו מערכת סגורה ועצמאית של כללים, אלא חלק ממערכת החקיקה האזרחית. שילוב חוק הירושה כחלק מהקודקס האזרחי יעצים גישה זו.

 

ג. בדרך של היקש - סעיף 1 לחוק יסודות המשפט.

מכיוון שעל פי גישת הפסיקה אין חוק הירושה מהווה מערכת סגורה של הוראות המסדירות את דיני הירושה, על כן יש לקחת בחשבון, בעת העיסוק בדיני הירושה, מערכת נורמות רחבה הרבה יותר, אשר יש להתייחס אליה.

דוגמא מרחיקת לכת להיזקקות לאפיק זה נמצא ב: ע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פד נד(3) 469, שם דנו בדיני ביטול צוואות בחריגה מההוראות הכלולות בחוק הירושה גופו.

ראה במיוחד את פסק הדין החשוב:

ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פד נג(2)817.

שם נידונה שיטת הפרשנות המרחיבה ונדונה החלת מערכות דינים חיצוניות על דיני הירושה: דיני הטעות, דיני השלמת חסר, כללי ה"ביצוע בקירוב" ו-תורת התחליף.

 

עורך הצוואה כפרשן

במקרים רבים של עריכת צוואות מתייעץ המצווה עם עורך הדין שמתפקידו לערוך את הצוואה ולנסחה. כבר בשלב הטרומי, בעת ניסוח הצוואה, מבוצעת פעולה פרשנית כאשר נסח הצוואה מגבש את רצונו של המצווה במסמך הצוואה. במהלך תהליך זה עובר אומד דעתו של המצווה טרנספורמציה מסוימת מ"לשון בני אדם" לשפה "המשפטית" -שפת הצוואות, הנובעת מהפער בין רצונו של המצווה כפי שיכולת הביטוי שלו מביעה אותו לבין כושר הקליטה וההבנה של הנוסח. יש מקרים שהתהליך מורכב יותר ואף כולל תרגום משפה לשפה.

 

דוגמא הממחישה תקלה שארעה בהליך כתוצאה מטעות של עורך הצוואה והשלכותיה על תוקף הצוואה ראה: ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פד ל(1) 749.

 

פסק דן זה עוסק בהליך הכנת הצוואה ונסוחה, כאשר הנסח טעה בהבנת הוראת סעיף 42 לחוק הירושה (יורש אחר יורש) דבר שגרם לתקלה שנבעה אומנם מחוסר בקיאות בחוק הירושה שמצא ביטויו במתן ביטוי לא נכון לרצונו של המצווה, אלא, כך נקבע, שהדבר אינו פוסל את הצוואה.

 

בפסק דין זה יש מסר לכך שעל עורך הצוואה לדעת על בוריין את עקרונות הפרשנות ולקחת בחשבון כיצד עשוי בית המשפט לפרש את הצוואה.

 

ב- ע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פד נד(3) 469 נמצא דוגמא נוספת לכשל של עורך דין הנובע מחוסר ערנות לדיני ביטול הצוואה. פסק דין חריג זה היה נמנע לו ידע עורך הדין כיצד מבטלים צוואה.

 

נראה כי על פי הפסיקה החדשה יש מקום לבחון את תהליך עריכת הצוואה כאשר מבקשים אנו לגלות את אומד דעתו האמיתי של המצווה, מכיוון שיתכן כי כבר בשלב זה, בעת עריכת הצוואה, תהיה סטייה מרצונו האמיתי של המצווה לבין הנוסח של הצוואה.

 

היזקקות ל"נסיבות" לצורך פרשנות הצוואה אותה נלמד מהלכת אפרופים מטילה חובות מוגברות על נוסח הצוואה כגון תיעוד ההליך כולו, ושימורו.

 

תחולת הלכת אפרופים בפרשנות הצוואה

ב- ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, נקבעה הלכה לעניין פרשנות הצוואה (שם בעמ' 866 מפי כב' השופט מצא), לפיה סעיף 54(א) לחוק הירושה מבחין בין שתי בחינות פרשניות ואף מדרגן: הבחינה הראשונה היא "פנימית", באשר מטרתה לאמוד את דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה" הבחינה השנייה היא "חיצונית" בהיותה נזקקת לנסיבות שאין לעמוד עליהן מתוך הצוואה. כן נקבע כי ההיזקקות לנסיבות החיצוניות כמקור אפשרי לאומד דעתו של המצווה איננה מותרת אלא במקרים בהם אין לאמוד את דעת המצווה מתוך הצוואה.

 

מאידך ניצבת הלכת אפרופים. ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265. להערכתי, מדובר באחד מפסקי הדין החשובים שהשלכותיו מרחיקות לכת ביותר על משפטנו האזרחי. אין ספק שפסק דין זה מהווה מהפיכה בחשיבה המשפטית של שיטתנו באשר הועם מעמדה של המילה הכתובה, וזאת תוך העלאת קרנן של ה"נסיבות".

 

על פי הלכת אפרופים יש לפעול לפי שיטה פרשנית משולבת: בחינה של הפרשנות הפנימית והפרשנות החיצונית בעת ובעונה אחת, על מנת לקבוע על פי הנסיבות באם הפרשנות הפנימית מאפשרת לקבוע את אומד דעתו של המצווה. על מנת לבצע את התהליך הפרשני צריך הפרשן להיות מודע בה בעת, הן לטקסט והן לקונטקסט.

 

בע"א 5654/92 אילנה בורנשטיין נ' ליאור מסר, פ"ד מט(5) 461 אושרה הלכת שרש נ' גלילי. כאן קובע כב' השופט א' גולדברג, לאחר פס"ד אפרופים, כי "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה. אין להיזקק לנסיבות חיצוניות לצוואה שעה שלשונה ברורה (עמ' 471).

 

בפס"ד איזבל טלמציו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג (2) 817. משאיר הנשיא ברק בצריך עיון את הסוגיה האם תהא תחולה להלכת אפרופים בפרשנות הצוואה (שם בעמ' 835ג').

 

בספרו על "פרשנות הצוואה", מביע פרופ' ברק דעתו כי לא ניתן לפרש את הטקסט בלא להתחשב בקונטקסט.

 

בפועל נראה כי הלכת אפרופים כבר מיושמת בפועל בעת פירוש צוואות. מגמה זו כבר רווחת בבתי המשפט לענייני משפחה אשר מפעילים את הלכת אפרופים כדרך שגרה. כאן המקום להזכיר כי שעה שהסמכות העניינית לדון בעינייני ירושה הועברה מבתי המשפט המחוזיים לבתי המשפט לענייני משפחה, צומצמה בהכרח הנגישות לבית המשפט העליון, כאשר על המתדיינים המבקשים לערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לעבור את המשוכה של בית המשפט המחוזי ורק לאחר מכן לעתור לרשות ערעור לבית המשפט העליון הניתנת במשורה, לעתים רחוקות בלבד. כתוצאה מכך נראית מגמה ברורה של צמצום הדיון של בית המשפט העליון בענייני ירושה, חרף ריבוי הסכסוכים בענייני ירושה בעידן הפרשנות התכליתית.

 

לאור הלכת אפרופים חשיבות תפקיד עורך הדין גברה, מכיוון שלנסיבות משקל רב. ראשית, בעת עריכת הצוואה על עורך הדין להיות ער לנסיבות על מנת שיתן להם מענה הולם במסמך הצוואה. שנית, עליו לדאוג לתיעוד הולם של הנסיבות הן הקשורות במצווה והן של דרך עריכת הצוואה, וזאת על מנת שיוכל להביאן בפני בית המשפט בסופו של יום, באשר הסיכוי גדול שעורך הצוואה ישמש כ"צינור" חשוב ועיקרי להצגת הנסיבות בפני בית המשפט. מומלץ על כן לדון בקביעת נורמות מקצועיות לגבי המטלות שעל עורך הצוואה לבצע בד בבד עם עריכתה.

 

עמעום ההבחנה המסורתית בין ירושה על פי דין וירושה על פי צוואה

קיים עימות בין כלל הפרשנות המעדיף פירוש הנותן תוקף לצוואה מול כללי הירושה על פי הדין, שהם באופן רעיוני מיצוי הרצון הקולקטיבי היפותטי של המצווה השכיח כפי ראות המחוקק.

 

סעיף 2 סיפא לחוק הירושה קובע כי "הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". הפרשנות המרחיבה, זו החורגת במפורש מלשון הצוואה, ואינה תוצאה של הלשון, יוצרת קטגוריה שלישית של צוואות "על פי אומד דעת השיטה", שמקומה בין דיני הירושה על פי דין ובין הוראות לשון הצוואה, זו "הצוואה השיפוטית".

 

סעיף 33 לחוק הירושה דן בצוואה סתומה, דהיינו זו שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה, וקובע כי היא בטלה.

 

למרות הוראה זו הנוגדת, לכאורה, את הפרשנות המרחיבה בחר בית המשפט ליצור קטגורית ביניים של ירושה על פי "אומד דעתה של השיטה" וזאת מתוך הציווי הכללי של "מצווה לקיים את דברי המת" ובהתבסס על הוראת הכלל הפרשני שבסעיף 54 (ב) לחוק הירושה לפיו "צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".

 

משמעות הדבר היא שבית המשפט מעדיף לקיים את "הרצון ההיפותטי הפרטי" המתבסס על אומד דעתה של השיטה על פני "הרצון ההיפותטי הקולקטיבי" המוצא ביטויו בכללי הירושה על פי דין.

 

לדעתי, יש ליתן הדעת גם לסוגייה זו בעת עריכת צוואה, שהרי שעה שאדם גילה דעתו כי ברצונו לערוך צוואה הרי ברירת המחדל לא תהיה בהכרח שיטת הירושה על פי הדין אלא שיטת הירושה על פי "אומד דעתה של השיטה", ועשויים להיות הבדלים ניכרים בתוצאה.

 

"רענון צוואות" - בקורת תקופתית של הצוואה

עשיית צוואה הינה אחת הפעולות המשפטיות החשובות בחיי האדם, ניתן אף לומר, החשובה ביותר, באשר במשיכת קולמוס מבוצעת העברה טוטלית וגורפת של כל עזבונו של המוריש. זו פעולה בעלת השלכות כלכליות משמעותיות אשר מתלווה לה עניין רגשי עז. יש על כן לערוך אותה בזהירות הראוייה, בשיקול דעת תוך סיוע של גורמים מקצועיים.

 

מכיוון שהחיים זורמים ונסיבות חיינו משתנות לפרקים מומלץ על כן לעושה הצוואה לבצע מעת לעת "בקורת תקופתית" של צוואתו בה תיבדק התאמתה לשינויים בנסיבותיו האישיות, לשינויים ברצונו, ובמיוחד לשינויים בהלכות הירושה מחמת שינויי חקיקה או הלכות פסוקות של בתי המשפט.

 

פירוט נסיבות מיוחדות: נישואין, גירושין, נישואין שניים, הולדת ילדים, פטירת בן זוג, פטירת ילדים, הענקת מתנה ניכרת לאחד מבני המשפחה, רכישת נכס משמעותי, אובדן רכוש, חלוף זמן ניכר מאז עריכת הצוואה.

 

דוגמא לדיון ב"צוואה שנשתכחה" ראה: ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר, פד מט(5) 461.

 

צוואה משותפת כמשל

הסדר הצוואה המשותפת מתאים לבחינת עקרונות הפרשנות התכליתית של הצוואה.

 

הגדרה

"צוואה משותפת היא צוואה שהיא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה".

 

"צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה".

 

ראה: ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון פד נ"ג (5) 703, 709ה.

 

הצוואה המשותפת - המצב המשפטי ערב חוק הירושה

טרם חוק הירושה נקבע כי אין בחוק שחל בישראל באותה העת, דהיינו בפקודת הירושה, הוראה שיש בה כדי למנוע שני בני זוג לערוך את צוואותיהם בצורה משותפת והדדית. כמו כן נקבע כי אין בפקודת הירושה הוראה הפוסלת צוואה בלתי חוזרת כצוואה.

 

ע"א 155/59 צירינג נ' צירינג פ"ד יד 1543.

 

הצוואה המשותפת - המצב המשפטי לאחר חוק הירושה

חוק הירושה אינו כולל כל התייחסות לצוואה המשותפת. מכאן מתעוררת השאלה מה למדים אנו משתיקת המחוקק ?

 

דעת פרופ' טדסקי, שנתגבשה לאחר ניתוח מעמיק של הוראות חוק הירושה, היא כי חוק הירושה קובע הסדר שלילי לגבי צוואה משותפת.

 

ראה: ג' טדסקי "צוואה משותפת" עיוני משפט ו (תשל"ח-תשל"ט) 662.

 

הצוואה המשותפת - הפסיקה בתקופת חוק הירושה: השלב הראשון

גם לאחר תחיקתו של חוק הירושה המשיכו בתי המשפט להכיר בצוואה המשותפת, למרות שהסדר זה אינו תואם את הקונצפציה של חוק הירושה כפי שראינו לעיל.

 

נקבע שאין פסול בעריכת צוואות כאלה אלא שכל אחד מהמצווים חופשי לבטל צוואתו עד ליום פטירתו. יתרה מזו הוראה המגבילה את המצווים במשותף לשנות הצוואה נפסלה.

 

סיכום הגישה הקודמת: יש להתייחס לצוואה המשותפת כצוואתו של המוריש, דהיינו של אותו מצווה שנפטר ורואים בה כצוואתו, בלא להתייחס לכך שהיא נעשתה בדרך של צוואה משותפת.

 

ראה:

ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד כז(2) 373.

ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי פ"ד מה(2) 221.

ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן פ"ד לד(1) 122.

 

הצוואה המשותפת בראי הפרשנות התכליתית: השלב הבא

כיום, לאור שיטת הפרשנות התכליתית, חל שינוי מהותי בגישה לצוואה המשותפת, בשינוי מהותי זה ובהשלכותיו אנו נעסוק.

 

הלכת מלמד נ' סולומון

השאלה שהובאה לדיון והנוגעת לסוגייה שבפנינו היא האם במצב דברים בו בני זוג ערכו צוואות משותפות והדדיות רשאי בן הזוג הנותר בחיים לשנות צוואתו ? נוכח זאת ש"בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן".

 

בסופו של דבר פסק הדין מלמד נ' סולומון – (מפי כב' הנשיא ברק) משאיר בצריך עיון את נושא ההגנה על אינטרס ההסתמכות בצוואה משותפת והדדית.

 

על אף שפסק הדין מלמד נ' סולומון משאיר בצריך עיון את הסוגייה מצאנו כי הלכה זו על אף שטרם גובשה, יושמה בבית המשפט למשפחה. יישום זה, לדעתנו הינו בעייתי ביותר נוכח הסתירות ואי תמימות הדעות בין המותבים השונים של בתי המשפט למשפחה.

 

דעת פרופ' ברק עפ"י ספרו על "פרשנות הצוואה" בעמ' 73.

 

לדעת פרופ' ברק קיים בצוואה המשותפת וההדדית אינטרס הסתמכות ברור. זאת בניגוד לצוואה רגילה לגביה אין לאף אחד אינטרס הסתמכות אלא צפייה בלבד.

 

על כן גורס פרופ' ברק כי "בצוואה משותפת והדדית יש להתחשב - שעה שמפרשים את הוראות הצוואה- באומד הדעת המשותף של המצווים כולם. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה יותר משהיא דומה לצוואה".

 

באשר להתחייבות שלא לבטל את הצוואה הנוגדת לכאורה את הוראות סעיף 8 לחוק הירושה ואת סעיף 27 לחוק גורס פרופ' ברק כי כל עוד המצווים המשותפים בחיים רשאי כל אחד לבטל הצוואה אולם עליו להודיע זאת לצד השני על מנת שיוכל להיערך בהתאם.

 

לאחר פטירת אחד המצווים במשותף, עקב העובדה שהם יצרו אינטרס הסתמכות הדדי, הרי שעקרון תום הלב המוחל מכוח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), צריך למנוע מהמצווה הנותר בחיים לבטל באופן חד צדדי את צוואתו.

 

כעת אנו מצויים בעידן של "חוסר וודאות". כל עוד לא יגובש מכלול ההלכה בסוגייה, הליך העשוי להמשך שנים ארוכות, שהרי ההליך המשפטי הינו בטיבו ובטבעו ממושך, לא נדע כיצד עלינו לפעול, לא נדע כיצד לייעץ ללקוחותינו.

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון