ראש הלשכה

דבר ראש הלשכה - יוני 2004: הכנס השנתי - במה מרכזית - נושאים מרכזיים

13.06.2004

ד"ר שלמה כהן, עו"ד

הכנס השנתי - במה מרכזית - נושאים מרכזיים

 

חברותי וחברי,

 

בגליון זה כיסוי נרחב של הכנס השנתי הרביעי של לשכת עורכי הדין שנערך באילת בראשית מאי. הכנס הגדול ביותר של משפטנים שנערך בישראל אי פעם. כ- 1,100 משפטנים ועוד כ- 1,500 אורחים ומלווים. הכל היו שם: משפטנים מכל המגזרים, המגזר הציבורי והמגזר הפרטי, יהודים וערבים, חברינו מן האקדמיה המשפטית, שרים, חברי כנסת, עיתונאים. כולם במספרים גדולים מאי פעם. ואין זה פלא. הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין הוא האירוע המרכזי של הקהילה המשפטית בישראל. במה לשיח ציבורי בכל הנושאים החשובים הנוגעים למערכת המשפט ולדין בכלל.

 

קידמנו בברכה אורחים-עמיתים מארצות הים ובראשם, לראשונה, משלחת נכבדה מלשכת עורכי הדין של סין בראשותו של סגן נשיא הלשכה הסינית, משלחת גדולה מצרפת בראשות ראש לשכת עורכי הדין של צרפת, משלחת מגרמניה בראשות סגן נשיא הלשכה הגרמנית, משלחת מארצות הברית ובראשה נשיא ארגון המשפטנים היהודיים בארה"ב, ומשלחות מאיטליה, אנגליה, רומניה ושווייץ.

 

לצערנו הרב מאוד, רק שופטים לא היו עמנו הפעם. ועד השופטים החליט להחרים ולנדות את לשכת עורכי הדין, מוסדותיה וחבריה בגלל המשוב. קשה להבין את ההתנהלות הזו של ועד השופטים. חרמות ונידויים אינם מתיישבים עם כללי התנהלות של אנשי ציבור בכלל ושופטים בפרט. התנהלות כזו גורמת נזק חמור למעמדם של השופטים עצמם. היא משחקת לידיהם של אויבי המערכת הזו הטוענים, שלא בצדק, שהמערכת השיפוטית היא מתנשאת ואיננה מוכנה לקבל בקרה ציבורית. השתתפות של שופטים בכנס מקצועי גדול וחשוב כזה, איננה מעשה של טובה או חסד. זוהי הזדמנות לשופטים עצמם גם לחלוק מן הידע והנסיון שלהם עם עורכי הדין, וגם ללמוד בעצמם. היעדרותם מן הכנס פגעה הן במעמדם הציבורי והן בחובתם לתרום להשבחת המערכת כולה.

 

היעדרותם של השופטים מן הכנס השנה היתה מוזרה עוד יותר. שכן, כמה שבועות לפני הכנס, ביקש יו"ר ועד השופטים, הנשיא מיכה לינדנשטראוס, מן הלשכה, לעכב את פרסום המשוב בכחודשיים לצורך הידברות, ובמקביל יחזרו השופטים לשתף פעולה עם הלשכה. שר המשפטים הצטרף לבקשה זו. אנחנו כמובן נענינו לה. מבחינתנו הידברות עם השופטים, שותפינו למערכת המשפט בישראל, היא תמיד דבר נכון. אבל למרות שקיבלנו את הבקשה שלו, ועד השופטים שכח אותה. ולמרות זאת נענינו עכשיו לבקשת שר המשפטים לקיים הידברות בצוותים עם נציגי ועד השופטים בהשתתפות שר המשפטים.

 

ניצלנו את הכנס כדי לברך את השופטים שמונו בעת האחרונה, הן לבתי משפט השלום והמחוזי והן לבית המשפט העליון. כולם שופטים מצויינים, כולם. במיוחד יש לברך על כך שלראשונה מונה לבית המשפט העליון שופט ערבי. ובצד הברכות ראינו להסתייג מן הנסיונות החמורים, בעיקר מצד כמה פוליטיקאים, להתערב ברגל גסה בתהליך העדין והחשוב של בחירת שופטים, תוך נסיונות בלתי לגיטימיים להפעיל לחצים ולהתערב, מי בעד ומי נגד. הדיון שקיימה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת בעניין בחירת השופטים, ערב התכנסותה של הועדה לבחירת שופטים, היה מהלך בלתי ראוי שבא בנסיון לערער את האיזון העדין בתהליך המורכב והמסובך של בחירת שופטים, איזון אשר מצא את ביטויו המוצלח בהרכבה של הועדה לבחירת שופטים. הסתייגנו גם ממסע הרדיפה שהופעל כנגד פרקליטת המדינה, המסמלת את המאבק הקשה של מערכת אכיפת החוק בישראל, לשמר את דמותה של ישראל כמדינת חוק.

 

כדאי לחזור ולהזכיר לעצמנו שלישראל יש שיטה ייחודית ומצויינת לבחירת שופטים. שיטה שבה באים לידי ביטוי כל הרשויות והגורמים המקצועיים. יש לדחות כל נסיון להגביר את ההשפעה הפוליטית על מינוי שופטים. האם אנו רוצים לראות את בית המשפט העליון מכריע בתיקים קשים על פי הגורם הפוליטי שמינה אותו, כמו שראינו בהחלטת בית המשפט העליון בארצות הברית בעניין גור נגד בוש? השיטה הישראלית לבחירת שופטים היא מן הטובות בעולם. והתוצאה היא ששיעור האמון של הציבור בבתי המשפט הוא מן הגבוהים בעולם, למרות ההתקפות מכוונים שונים על מערכת זו. לשכת עורכי הדין תיאבק כנגד כל נסיון לפגוע בשיטה זו.

 

משתתפי הכנס נהנו מתוכנית עמוסה ומגוונת, גם מקצועית, גם חברתית וגם תרבותית המסוקרת בהרחבה בגליון מספר 46 של בטאון "עורך הדין". לגליון הבא יצורף תקליטור ובו טקסט ווידאו של מושב הפתיחה המעניין שעסק בגבולות הציות לחוק. כמה מילים, ובעיקר כמה שאלות, בעניין קשה זה.

מדינה דמוקרטית וחופשית, כמו ישראל, מתלבטת בין הצורך לקיים מערכת משפט אחידה ומחייבת מחד, לבין הצורך לאפשר מרחב אוטונומי ומצפוני ליחיד מאידך. מעטות המדינות שמצאו את עצמן במצבים קשים כל כך כמו ישראל, והצליחו בעת ובעונה אחת לשמר את שני העקרונות גם יחד. השאלה של ציות לחוק במצבים קיצוניים, ובעיקר כאשר אזרחים, בין אם במדים ובין אם לאו, נקראים לציית ולבצע החלטות שלטוניות או הוראות דין, שהתקבלו כולן כדין, אך מעוררות קושי מצפוני אמיתי אצלם, היא מן השאלות הקשות ביותר שעימן מתמודדת כל חברה חופשית.

 

בהתמודדות זו חשובה מאד גישה שוויונית ובעיקר אכיפה שוויונית של הדין. לכן קשה מאוד לקבל שמבין כל אישי הציבור הבכירים, וחברי הכנסת בכללם, הועמדו לדין על התבטאויות רק חברי כנסת ממגזר אחד. ובמקביל יש התעלמות כמעט מוחלטת מדברי הסתה קשים ואפילו הסתה גזענית חמורה הבאים ממקום אחר. כמי שהוא חסיד של חופש הביטוי ברמה כמעט מוחלטת, הייתי נמנע מטיפול משפטי בדיבורים בכלל, למעט הסתה גזענית. כבן לעם שסבל יותר מכל עם אחר מגזענות, אני סבור שכאן, ורק כאן, יש למתוח את הקו האדום על חופש הביטוי. ומי שמחפש אכיפה שוויונית של הדין מתקשה מאוד לראות מחד מאחזים בלתי חוקיים הקמים תחת כל עץ רענן ועל כל גבעה, ואין שום נסיון של ממש ליישם את החוק כלפיהם, ומאידך שימוש באמצעים קשים, ואפילו בירי, כלפי מפגינים מן הצד השני של הגדר.

 

האם זה נכון, האם זה סביר, ששלטונות הצבא ינהגו בקשיחות רבה כלפי חלק מסרבני השירות העושים כן - לדבריהם - בשל עמדה מצפונית, בשעה שציבור גדול של אנשים משתמט משרות בצה"ל תחת מטרייה ספק חוקית (הנושא של אפלייה בגיוס חרדים טרם הוכרע)?

 

האם לא ראוי להבחין בין מי שמפר את החוק (מטעמי מצפון) במעשה הפוגע באחרים או ברכושם, לבין מי שמפר את החוק (מטעמי מצפון) במחדל, שאיננו פוגע באופן ישיר באיש? גם אלה וגם אלה מפרים את החוק. יש לאכוף את החוק גם כלפי אלה וגם כלפי אלה. אבל האם ההבדל בין מעשה פוגעני לבין סרבנות פסיבית, ותוצאותיהם, אינם מחייבים מידה שונה של חומרה באכיפת החוק?

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון