"נקודת גישור"

מהותו של הפישור במשפט העברי

11.06.2003

ד"ר אבי וינרוט, עו"ד

תפקידו הראשון של הדיין הוא כמובן לשפוט, לקבוע הלכה וליישמה נכונה במקרה שבפניו * אבל לדיין יש תפקיד נוסף - לפעול כמפשר ולהשכין שלום בין בעלי הדין * או במילים אחרות: ליישב את הסכסוך ולהשכין שלום כך שהצדדים שבאו בפניו ישלימו זה עם זה ולא יכריעו זה את זה * זו מהותו של הפישור

רבי יעקב בעל הטורים מוצא רמז לארבע עקרונות היסוד של השפיטה בראשי התיבות של המילים הפותחות את פרשת משפטים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". וכך הוא מציין:

ואלה - ראשי תיבות "וחייב אדםלחקורהדין";

המשפטים אשר -ראשי תיבות "הדיין מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט אם שניהם רוצים";

תשים - ראשי תיבות "תשמע שניהם יחד מדברים";

לפניהם - ראשי תיבות "לא פני נדיב יהדר, התנכר מהם".

הציווי לדיין לעשות פשרה טרם שיעשה משפט הוא אפוא אחד מעקרונות היסוד של השפיטה.

זאת כמובן בכפוף לרצונם הטוב של שני הצדדים.

ואכן, גדול הוא השלום בעיני המשפט העברי עד כי מחויבים אנו להיות רודפי שלום [1], כשם שמחויבים אנו להיות רודפי צדק [2]. על כן, "רבי שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת ועל השלום" [3]. הנה כי כן, מן ההכרח למצוא איזון ראוי בין ערכי הדין והאמת לבין ערך השלום, שאינו נופל בחשיבותו מערכים אלו.

מעניין הדבר כי בדרך זו צעד גם המחוקק הישראלי. חוק יסודות המשפט, תש"ם - 1980, מפנה את בתי המשפט, בשאלה משפטית הטעונה הכרעה, שאין לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה הפסוקה או בדרך של היקש, אל "עקרונות החרות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". בהקשר זה מציין פרופ' מ. אלון: "חקרתי ודרשתי ולא מצאתי אף מערכת משפטית שבין עקרונות העל שלה מנוי השלום. למקם את השלום בשורה הראשונה, כשווה ערך לחרות, לצדק וליושר, הוא ייחודה של מורשתנו" [4].

השלום מוצא את מקומו דווקא בעולמו של משפט וניצב לצידו של הדין, שהרי שלום הוא בראש ובראשונה - שלום בין ניצים, כפי שמבהיר רבי נחמן מברסלב בקיצור ליקוטי מוהר"ן פרק פ' באות א': "עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים. על כן אל יבהלוך רעיוניך, אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפך גמור מדעתך וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עימו. וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם. אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום להשתדל שיהא שלום בין שני הפכים, כמו ה' יתברך שעושה שלום במרומיו בין אש ומים שהם שני הפכים".

השלום הוא גם איזון נכון בין אינטרסים (שזו מהותו של המשפט) ובמדרש רבה על ויקרא פרשה ט' מצינו: "אמר ר' שמעון בן חלפתא גדול השלום שכשברא הקב"ה את עולמו עשה שלום בין העליונים לתחתונים בשישי בא לברוא אדם. אמר, אם אני בורא אותו מן העליונים - הרי העליונים מרובים על התחתונים בריאה אחת, אם אני בורא אותו מן התחתונים - הרי התחתונים מרובים על העליונים בריאה אחת. מה עשה, בראו מן העליונים ומן התחתונים, שנאמר: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב', ז') - מן התחתונים, "ויפח באפיו נשמת חיים" (שם) - הרי מן העליונים". הנה כי כן, כל מהותה של בריאת האדם היא אפוא יצירת שלום ואיזון ראוי בין ניגודים המתנגשים בו, בין היותו יצור תבוני השואף להגיע ל"עליונים" - להישגים רוחניים ושכליים נעלים, לבין היותו קרוץ חומר ומונע ממאוויים גשמיים וארציים.

עם זאת נשאלת השאלה: האם בכל מקרה ראוי לו לדיין כי יבצע את הדין ויפשר בין הצדדים, או שמא כאשר רואה הדיין כי נעשה עוול, מוטל עליו לחרוץ משפט, לומר את דברו ולהכריע באופן שבו לא ימצא מעוול נשכר? ומה יעשה הדיין כאשר רואה הוא כי פלוני טוען "כולה שלי" מתוך מטרה להתפשר ולהשיג חצי, על אף שלא מגיע לו דבר. האם גם במקרה שכזה ינסה הדיין לפשר, או שמא יחתוך את הדין וימנע שימוש לרעה בהליכי משפט?

למעשה, שאלה זו נוגעת לתכליתו של המשפט. אם רואים במשפט כלי להשריית צדק ולמציאת הפתרון הנכון והצודק ביותר, הרי שאין כמובן מקום לפשרה ויש להכריע את הדין ולמצותו.

לעומת זאת, אם רואים במשפט רק כלי ליישוב סכסוך בין בעלי דין באופן משביע רצון, הרי שפשרה היא מתכון אידאלי, שהרי היא מונעת את התחושות הקשות שיש לצד המפסיד בדין כלפי רעהו וכלפי החברה כולה. ושמא אין בידינו תשובה אבסולוטית לשאלה זו, ועל כן גם בעניין זה יש לאזן ולשלב בין הדברים, כאשר יש מקומות שבהן נחוצה הכרעה ויש מקומות שבהן יפה יותר דרך השלום והפשרה?

שלוש דעות מצינו בהקשר זה במסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב':

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע (כלומר לפשר בין בעלי הדין) וכל הבוצע הרי זה חוטא ... אלא "יקוב הדין את ההר", שנאמר "כי המשפט לאלוקים הוא", וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר. אבל, אהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו".

לפי שיטה זו, המשפט הוא מקור להשכנת צדק אלוקי. על כן, משהחל ההליך השיפוטי אסור לפשר. אבל, גם בהתאם לגישה זו יש מקום לאהרון הכהן, כאשר ההבחנה בין משה לאהרון היא זו: משה היה דיין. הוא שמע את הצדדים, ידע את הדין והכריע בלבו מי צודק ומי מחזיק בממון רעהו שלא כדין. במצב שכזה אסור לבצוע, שהרי בכך ינציח את העוול ויסייע לגזלן להחזיק בממון הזולת. לעומת זאת, אהרון לא היה דיין אלא כהן. אהרן לא נכנס לברור הטענות, אלא עסק במקטע האנושי של הסכסוך בין האנשים. על כן, מותר היה לו לפשר ביניהם ולמנוע מלכתחילה את הגעתם למשפט. ואכן, כאשר שוררת אהבה ורעות - מוותר האחד לרעהו ובכך נמנע הדין מלכתחילה. על כך אין איסור וזה כמובן מצב אידאלי [5] (דעה זו נפסקה להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן י"ב סעיף ב'). אך כשאין מנוס והסכסוך קיים - מחויב הדיין להכריע בו ואסור לו לפשר.

רבי יהושע בן קרחה אומר: "מצווה לבצוע, שנאמר (זכריה ח' ט"ז) "אמת ומשפט שלום שפטו בשערכם" והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט? אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הווה אומר זה ביצוע (פשרה)".

פשרה בין בעלי דין יש בה "קצת משפט", שהרי האחד משלם לרעהו, ויש בה גם "קצת שלום", שהרי אינו משלם הכל, ומכיוון שנתרצו בפשרה נמצא שלום ביניהם. הפשרה היא אפוא איזון בין ערך המשפט לבין ערך השלום. בהתאם לדעה זו, תכליתו האמיתית של המשפט אינה חיפוש אחר צדק אבסולוטי, אלא הכרעה יעילה בין הצדדים באופן שלאחר הדיון יוכלו להמשיך ולחיות זה עם זה, בלא רגשות מרים.

"רבי שמעון בן מנסיא אומר: שניים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להן: צאו ובצעו. משתמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אין אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו".

דעה זו מאזנת בין הדעות השונות, ומבהירה כי לדיין יש שני תפקידים. תפקידו הראשון של הדיין הוא כמובן לשפוט, לקבוע הלכה וליישמה נכונה במקרה שבפניו. אך זאת, רק לאחר ששמע את הצדדים וראה להיכן הדין נוטה. או אז מוטל עליו לעשות משפט ולדאוג לקיומו של צדק, כך שהמחזיק בממון רעהו שלא כדין ישיבו לבעליו ויתוקן העוול. אבל, לדיין עצמו (ולא רק למפשר) יש תפקיד נוסף. הוא צריך לנהוג כמשה לאחר ששמע את הצדדים, אך הוא עצמו צריך לנהוג כאהרן טרם שעשה כן. מרום שבתו השיפוטי יש בידי הדיין כח המאפשר לו לפעול כמפשר ולהשכין שלום בין בעלי הדין. תפקידו השני של הדיין הוא אפוא ליישב את הסכסוך ולהשכין שלום כך שהצדדים שבאו בפניו ישלימו זה עם זה ולא יכריעו זה את זה. הנה כי כן, דעה זו גורסת כלשון רבי יעקב בעל הטורים כי: "הדיין מצווה שיעשה פשרה - טרם יעשה משפט, אם שניהם רוצים".

זו מהותו של פישור ואידך זיל גמור.

 

[1] לגבי השלום נאמר "בקש שלום ורדפהו" (תהלים לד' טו'), וכן נאמר: "הלל אומר, הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום" (אבות פרק א' משנה י"ב).

[2] לרדוף אחר הצדק נקבעה בפסוק "צדק צדק תרדוף", דברים טז' כ'.

[3] אבות פרק א' משנה י"ז.

[4] פרופ' מ. אלון, דברי פתיחה לסמינר בנושא "השלום במקורות ישראל", חוג בית הנשיא לתנ"ך ומקורות ישראל, תשנ"ז.

[5] "מצווה לומר לבעלי דינים בתחילה: הדין אתם רוצים או הפשרה, אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה. וכשם שמוזהר שלא להטות הדין, כך מוזהר שלא יטה הפשרה לאחד יותר מחברו. וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח. במה דברים אמורים, קודם גמר הדין אע"פ ששמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה מצווה לבצוע. אבל, לאחר שגמר הדין ואמר איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב, אינו רשאי לעשות פשרה ביניהם. אבל אחר, שאינו דיין, רשאי לעשות פשרה ביניהם שלא במושב דין הקבוע ובמשפט".

 

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון