"נקודת גישור"

מעבר מחברה התדיינותית לחברה של יישוב סכסוכים בהבנה

25.02.2003

עו"ד מיכאל בן יאיר*

החברה הישראלית מתאפיינת בריבוי התדיינויות - תופעה המעידה על חברה שיש בה שסעים ופערים חברתיים, כלכליים ופוליטיים * הגברת השימוש בהליכים של פיתרון סיכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, יוביל לשינוי פני החברה - מחברה של עימות והכרעה, לחברה של בירור והבנה

מבוא

החברה הישראלית מתאפיינת, וניתן אף לומר - מצטיינת, בריבוי התדיינויות. ריבוי התדיינויות מהווה תופעה ידועה בחברה שיש בה שסעים ופערים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. לצערנו, כיום, החברה הישראלית מתאפיינת בשסעים ובפערים כאלה, אולי יותר מכל תקופה אחרת בתולדותיה. מטבע הדברים, אתמקד בריבוי ההתדיינויות המשפטיות, אולם הן מהוות אינדיקציה גם ליצר ההתדיינות המפותח בחייה החברתיים והפוליטיים של החברה הישראלית.

על ריבוי ההתדיינויות המשפטיות ניתן לעמוד מן הגידול הניכר שחל במספר התיקים שבהם נדרשת לטפל הרשות השופטת. בעוד, שבשנת 1982, נדרשה הרשות השופטת לטפל במספר כולל של כ - 532,000 תיקים, 15 שנים מאוחר יותר, בשנת 1966, היא נדרשה לטפל בכ - 1,063,000 תיקים, וכל זאת - ללא גידול מקביל במספר השופטים. ללא ספק, תופעה זו משפיעה על זמינותו של השירות השיפוטי הניתן לציבור ועל איכותו. ידועות תופעות בלתי רצויות של עינויי דין מחמת התמשכותו של ההליך השיפוטי. ידועים מקרים, שבהם פסקי דין בערכאת הערעור העליונה תרמו רבות לפיתוח המשפט, אך הפכו לבלתי רלוונטיים לצדדים המתדיינים מחמת הזמן הרב שחלף מהיווצרות מסכת האירועים נשוא המחלוקת ועד למתן פסק הדין. ידועים מקרים, שבהם ההכרעה הסופית, הבנויה לתלפיות מבחינת פיתוח ההלכה, מנותקת מן התשתית הראייתית שהונחה בפני השופטים, בשל כך שפיתוח ההלכה נעשה חשוב יותר מיישוב המחלוקת הקונקרטית. על אף קיומן, תופעות אלו אינן רצויות, ולמעשה אף אינן הכרחיות.

ידוע, שמספר עורכי הדין ביפן שווה, ואולי אף נמוך, ממספרם בישראל. ההבדל הוא, שהאוכלוסייה שם גדולה מן האוכלוסייה בישראל פי עשרים, בערך. ידוע, ששם סכסוכים אזרחיים כמעט ואינם מתבררים בבתי המשפט. בירורם בבתי המשפט נתפש שם כראיה להיעדר אינטליגנציה מספקת אצל הצדדים והוא מטביע בהם סטיגמה שלילית, שכן משמעות הבירור בבתי המשפט היא, שלא עמדה להם התבונה ליישב את הסכסוך ביניהם בדרכים סבירות, מחוץ לכותלי בית המשפט.

גישה כזו ניתנת ליישום גם אצלנו. לצורך זה, יש, וגם ניתן, לעצב מחדש את תרבות הבירור בחברה הישראלית, כך שאדם, שמניעיו נתונים ליישוב הוגן של הסכסוך הקונקרטי אליו הוא נקלע, יזכה לכך בזמן סביר.

אנחנו מכירים כמה וכמה דרכים אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים, מחוץ לכותלי בית המשפט: הליך הגישור, הליך המשא והמתן, הליך הבוררות והליך הפשרה. דרכים אלה מתאימות גם ליישוב סכסוכים בינלאומיים, בין עסקיים ובין מדיניים, אולם אנחנו נתמקד, כמובן, בסכסוכים כלכליים קונקרטיים בארץ.

הליך הגישור

הגישור הוא הליך, שבו ניתנת עדיפות להשגת פתרון לסכסוך בדרך של שיתוף פעולה בין הצדדים, שסופו - השגת הסכם ביניהם. מבחינת האינטרסים של שני הצדדים, השגת פתרון מוסכם עדיפה על השגת הכרעה בעימות ביניהם, בין אם העימות נערך בבית המשפט ובין אם הוא נערך בבוררות. שכן, בשני הליכים אלה, הליכי משפט והליכי בוררות, יש מאפיינים של עימות בין הצדדים והכרעה בידי צד שלישי, הכרעה שמדרך הטבע משאירה אצל הצדדים, ולפחות אצל אחד מהם - טעם רע של הפסד.

הליך הגישור אינו מתאים לכל סכסוך אזרחי. יש עניינים שאינם מתאימים להליך זה, כמו: תביעות כספיות שאינן נובעות מיחסים מתמשכים בין הצדדים, אלא מעסקה חד-פעמית; תביעות בשל רשלנות רפואית או רשלנות מקצועית אחרת, ובמיוחד תביעות שהמחלוקת בשאלת האחריות בהן היא מחלוקת ממשית ורחבת היקף, כמו, לדוגמא - מחלוקת בשאלת האסכולה הרפואית הראויה. סוגי מחלוקת אלה יתאימו יותר להליך הפשרה, שאעמוד עליו למטה מכאן.

לעומת זאת, כאשר המחלוקת מתמקדת בעניין מסויים, בשעה שקיימים יחסים מתמשכים בין הצדדים בהיקף רחב של עניינים אחרים, מחלוקת כזו תתאים מאד לקיום הליכי גישור. מצד אחד, לשני הצדדים יש מה להפסיד; ומצד שני, שני הצדדים יוכלו להועיל לעצמם, ולהעצים הן את התועלת העצמית של כל אחד מהם, והן את התועלת המשותפת להם, אם ישתפו פעולה ביניהם. מציאות כזו מתאימה לקיום הליכי גישור, והנסיון מעלה, כי קיומם של הליכים אלה אכן מעצים את התועלת של כל אחד מן הצדדים ואת תועלתם המשותפת.

בהליך הגישור ניתנת לצדדים אפשרות לעצב פתרון גמיש למחלוקת שביניהם. ההליך מעניק לצדדים שליטה גדולה יותר בעניינם. בית המשפט, ולעיתים - גם הבורר, מוגבלים מבחינת הסעדים אותם הם מוסמכים להשית על הצדדים. יתרה מזאת, לעיתים קרובות, תוצאות ההכרעה השיפוטית או תוצאות הכרעת הבורר הן, כי צד אחד זוכה בהכרה מלאה, או כמעט מלאה, של עמדתו, ואילו עמדתו של הצד השני נדחית במלואה או בעיקרה. תוצאות כאלה עלולות להביא לניתוק מוחלט בין הצדדים ולאיבה חריפה ביניהם, גם אם ניתן סעד מלא בסכסוך שהיה ביניהם.

כאן, אני מבקש להביא דוגמה אבסורדית אחת לתוצאות אפשריות במחלוקת בין אחת מקופות החולים בישראל לבין מבוטחה. מדובר במבוטח שעבר ניתוח פרטי בבית חולים ציבורי. הקופה סרבה לשלם את עלות הניתוח בטענה, שהיה עליו לנהוג לפי תקנון הקופה. לפי התקנון, היה המבוטח זכאי לניתוח פרטי בבית חולים פרטי, שעלותו גבוהה מעלות הניתוח שעבר למעשה. ניתן להביא בחשבון מצב, שתביעתו של המבוטח עלולה להידחות על ידי בית המשפט, החייב לפסוק לפי התקנון של הקופה. לעומת זאת, ניתן להניח, שבהליך גישור תשתכנע הקופה, שמעשהו של המבוטח חסך לה הוצאה כספית גבוהה יותר, ולכן תהיה מוכנה להשיב למבוטח את הוצאותיו, הנמוכות מן העלות שבה היא היתה עלולה להתחייב, אילו נהג המוטח לפי התקנון, לאמור - אילו עבר ניתוח פרטי בבית חולים פרטי.

בהליך הגישור, נדרשים הצדדים להגדיל את תרומתם האישית לעיצוב יישובו של הסכסוך. אין תימה, כי ניתן למצוא בספרות מחקרים, מהם עולה, כי צדדים לגישור נוטים יותר לקיים את הפתרון שעליו הסכימו, מאשר לקיים פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט או על ידי בורר.

ולבסוף, כמו סוגים אחרים של יישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, כך גם הליך הגישור מוציא את הסכסוך מטיפולו של בית המשפט, ומאפשר לבתי המשפט להקדיש את זמנם ואת משאביהם לדיון באותם עניינים בהם דרושה באמת ההכרעה השיפוטית, כמו: עניינים פליליים, עניינים מינהליים, עניינים שנוגעים לקביעת סטטוס ולהצהרה עליו.

הליך המשא והמתן

בעיקרו, הליך זה דומה להליך הגישור, בהבדל אחד – מטרתו ליצור מסגרת לניהול משא ומתן חופשי בין הצדדים. מעורבותו של "המדיאטור" (המגשר) בהליך זה קטנה ומצומצמת מזו של "המדיאטור" בהליך הגישור. הוא נמנע מלהעלות הצעות משל עצמו, ותרומתו העיקרית היא מתן חסות למשא והמתן בין הצדדים ויצירת "אווירה" חיובית הדרושה לקיומו.

ההסכם המושג בסופו של יום, הוא כולו, איפוא, פרי יצירתם של הנושאים והנותנים, ועל כן מידת איתנותו רבה יותר.

הליך הבוררות

הליך הבוררות הוא הליך של הכרעה בסכסוכים על דרך של שפיטה, שמרבית הסדריה נקבעים על ידי הצדדים המתדיינים - מינוי הבורר, קביעת הדין המהותי ותחולתו על ההליך, סדרי הדין ודיני הראיות, משך ההליך והמועד למתן פסק הבור

רות. למרות הדמיון להליכי השפיטה, יש הבדלים ניכרים בין הבירור בבית המשפט לבין הבירור בבוררות: שלא כשופט, החייב כיום להיות בעל השכלה משפטית, הבורר יכול להיות נעדר השכלה כזו; שלא כשופט, הכפוף למשפט המהותי ולסדרי הדין ודיני הראיות הקבועים בחוק, הבורר אינו כפוף למשפט המהותי ולדין הפרוצדורלי אלא אם קבעו זאת הצדדים בהסכם הבוררות; שלא כשופט, החייב לפסוק לפי הדין ולפי הפסיקה, הבורר חופשי לפסוק לפי שיקול דעתו גם אם חוייב לפסוק לפי המשפט המהותי ולפי הדין הפרוצדורלי.

מפני מה הסכים המחוקק לסטייה כה רבה מן העקרונות המהותיים והדיוניים שהנחו אותו בקביעת הוראות הדין החלות על הרשות השופטת? שלושה נימוקים יש לכך: ראשית, בסכסוך אזרחי, הצדדים הם השולטים על יצירתו ועל הדרכים ליישובו. אם לא עלה בידיהם ליישבו מחוץ לכותלי בית המשפט, ייערך הדיון בבית המשפט לפי הכללים הנהוגים בו; אולם, אם הם הסכימו ליישבו מחוץ לכותלי בית המשפט, הם השולטים על דרך יישובו. שנית, המחוקק בקש להקל על המתדיינים הבוחרים בהליך הבוררות, על מנת לעודד את השימוש בדרך זו של יישוב אלטרנטיבי של סכסוכים. שלישית, המחוקק בקש להקל על העומס בבתי המשפט, על ידי העברת סכסוכים אזרחיים, שאין הכרח בבירורם בבתי המשפט, לבירור במסגרת של בוררות פרטית. כאן, אציין, שהביקורת השיפוטית על הליך הבוררות חלה, בעיקרו של דבר, על דרך ניהולה של הבוררות ועל הגינותה, אך לא על תכניה.

בתי המשפט מעודדים, בדרך כלל, את הפנייה להליך הבוררות כדרך ליישוב סכסוכים. התנאי לכך הוא, כמובן, שתהיה תחושה לצדדים, כי הבוררות תבטיח להם קיומו של בירור הוגן ויעיל. כמו בהליכים האחרים ליישוב סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט, הדגש בהליך הבוררות הוא על עשיית הצדק. העניין העומד במרכז הוא הבירור ההוגן והצודק, ולא פיתוח המשפט וההלכה. ממילא, עניינם של המתדיינים הקונקרטיים יוצא נשכר. אם נוסיף לכך את תשומת הלב והזמן הרבים יותר שניתן להקדיש לעניינם של הצדדים בבוררות, נמצא עד כמה הליך זה עדיף על הליכי ההתדיינות בבתי המשפט.

יש חולשה אחת להליך הבוררות, והיא סופיות הדיון והיעדרו של ערעור על פסק הבורר. בשל כך עלול, לעיתים, להיגרם עוול לאחד הצדדים בשל טעות בשיקול דעתו של הבורר. טעויות כאלה יכולות לקרות, והן אינן נמנות על הטעויות הניתנות לתיקון על ידי הבורר עצמו או על ידי בית המשפט. על כן, מסגרת בוררות, שמובנית בה, על פי ההסכם, ביקורת ערעורית, יכולה להוות תשובה נאותה לחולשה האמורה. יצירת מסגרת בוררות כזו עשויה להביא לכך, שהרתיעה הקיימת כיום אצל צדדים מסויימים מפני העברת עניינים לבוררות, בשל סופיות הדיון, תקטן או אף תסולק לחלוטין.

הליך הפשרה

הליך זה מוכר לנו מבתי המשפט. לפי חוק בתי המשפט ולפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יכולים הצדדים להסכים, שבית המשפט ישמע את טענותיהם וייתן פסק דין של פשרה, בדרך כלל – ללא הנמקה.

אני סבור שניתן לאמץ הליך זה בהרבה מן העניינים המתבררים במסגרת בוררות. במסגרת זו, ניתן להביא את הצדדים להסכמה, לפיה יינתן פסק בוררות של פשרה, ללא הנמקה. דרך זו מתאימה מאד כאשר לצדדים יש אמון בבורר, במידה גבוהה ביותר, הן לעניין הגינותו והן לעניין שיקול דעתו. התועלת הכרוכה בכך מרובה - חסכון בזמן והספק גבוה של בירורים, תוך מתן סעד יעיל ומהיר לצדדים. להליך זה יש חשיבות נוספת: יישוב הסכסוך בין הצדדים, מבלי שהפתרון שהושג בו יהווה תקדים ליישוב סכסוכים אחרים ביניהם, גם אם מדובר בהליך של בוררות שעקרון התקדים המחייב ממילא אינו חל עליו.

הדרכים להרחבת יישוב הסכסוכים בהבנה

כיום, אנו עדים למגמה הולכת וגוברת של העברת סכסוכים לבירור מחוץ לכותלי בית המשפט. מגמה זו הפכה למובילה בארה"ב, וכך גם באנגליה ובחלק מארצות מערב אירופה. מגמה זו אופיינית לחברה הומוגנית, מיעוטת שסעים ופערים בתחום החברתי ובתחום הכלכלי. למעשה, מגמה זו היא תוצאה של חינוך חברתי רב שנים.

בישראל, טרם הגענו למציאות חברתית כזו. עם זאת, בשנים האחרונות, אנו עדים למגמה הולכת וגוברת של עידוד הליכי הגישור לצורך יישוב סכסוכים אזרחיים. בתי המשפט פועלים להעברת תיקים למגשרים, קמים מרכזים להכשרת מגשרים, ויש נכונות מצד אנשי מקצוע שונים, משפטנים ושאינם משפטנים, לעסוק בהליכי גישור.

קידום השימוש בהליכי הגישור, ובהליכים האחרים ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, מחייב פעולות הסברה וחינוך נמרצות. יש להטמיע בקרב הציבור את מאפייניהם, מהותם ויתרונותיהם של ההליכים השונים ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. פעולות הסברה וחינוך אלה הן חלק מעיצוב מחדש של מאפייניה של החברה. חברה שתפנים הליכים אלה ותנהג לפיהם תהיה סובלנית יותר, בוגרת יותר ומועילה יותר כלפי בניה וכלפי הסובבים אותה.

בעיני, יש להתחיל בפעולות חינוך אלה כבר בבתי הספר. צריך ללמוד להתווכח בכבוד ולברר, האחד עם חברו, את מהות הסכסוך שנתגלע, את סיבותיו ואת הדרכים האפשריות לפתרונו. הכשרה וחינוך לדרך זו של יישוב סכסוכים תשנה את אופייה של החברה הישראלית ותהפוך אותה לחברה תרבותית יותר ומתקדמת יותר. זו תהיה חברה של הבנה ובירור מכובד וצודק, במקום חברה של עימות והכרעה חריפה ומכאיבה. מגמה חינוכית זו תביא להישג חשוב נוסף: הצדדים ישאפו לקבוע את עמדותיהם בסכסוכים על בסיס הוגן ואחראי יותר. כשם שמרכיב חשוב לקיומם של הליכים ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט הוא הגינות בעמדת הצדדים, כך החינוך לקיומם של הליכים כאלה יביא להעמקת ההגינות בעמדות הצדדים.

המדינה, שהיא אחד הצרכנים הגדולים של בתי המשפט בתחום האזרחי, צריכה לעצב מערך של תמריצים, כך שהאורגנים השונים שלה יעדיפו את יישובם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. כיום, המצב הוא הפוך. יותר מכל בעל דין אחר, המדינה מעוניינת בקיום ההליך האזרחי בבתי המשפט. גישה זו נובעת מן החשש "לקחת אחריות", שכן השגת הסכם במחלוקת אזרחית, משמעה לקיחת אחריות לעצם העניין שהיה במחלוקת. לעומת זאת, מסירת המחלוקת להכרעתו של בית המשפט, משמעה אי-נטילת אחריות והטלת המחלוקת לפתחו של בית המשפט.

לא רק המדינה חייבת להפנים את היתרונות בקיום הבירורים החוץ-שיפוטיים, אלא כל חברה כלכלית או מוסד ציבורי חייבים לנהוג כך. ולבסוף, ראוי להוסיף תניות בוררות והליכי גישור לחוזים שנכרתים בין צדדים שונים, על מנת שחילוקי הדעות שיתגלעו בעתיד בקשר לקיומם של החוזים ולביצועם יבוררו וייושבו מחוץ לכותלי בית המשפט.

אנו מדברים, אם כן, על מעבר מחברה התדיינותית לחברה של יישוב סכסוכים בהבנה, או על מעבר מחברה של עימות והכרעה לחברה של בירור והבנה. מעבר זה יועיל, בראש וראשונה, לבני החברה עצמם.

______

* הכותב הינו עו"ד ומגשר, שופט מחוזי (בדימוס) ולשעבר היועץ המשפטי לממשלה

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון