"נקודת גישור"

פוליטיקה וגישור – הגר זאב עם כבש?

25.02.2003

השופטת (בדימוס) שרה פריש* וד"ר דינה שקולניק**

הרחבת השימוש בעקרונות הגישוריים יכולה להביא להולדתה של בשורה חדשה שתצא דווקא מכנסת ישראל * הערכים העומדים ביסוד הליך הגישור הם סבלנות, סובלנות, הכרה וכבוד הדדיים * טוב יעשו חברי הכנסת אם ירכשו דעת בתחום תורת הגישור ויפנימו את עקרונותיה * יהיה בכך כדי לחזק את אמון הציבור במערכת השלטונית וכדי לסייע בחיבור ובגישור של החברה הישראלית המפולגת

התפיסה הגישורית הינה בראש ובראשונה תפיסה חברתית, שמטרתה ליצור דינמיקה חברתית רצויה ביחס להתמודדות עם קונפליקטים. לטענתנו, המערכת הפוליטית בישראל, הבנויה במהותה כמערכת קונפליקטואלית, צריכה לפעול להטמעת עקרונות התפיסה הגישורית בהתמודדותה עם הקונפליקטים, והפנמת תפיסת העולם הגישורית כדרך חיים והתנהלות אידיאלית תוביל לחיזוק הערכים של כבוד הדדי, סבלנות וסובלנות, וממילא תתרום להיותנו חברה טובה ואיכותית יותר.

התפיסה הגישורית ויישומה בפועל

התפיסה הגישורית, כבסיס רעיוני לפתרון קונפליקטים, שימשה במשך אלפי שנים בתרבויות השונות כגישה השלטת בהתמודדות עם סכסוכים פנים וחוץ קהילתיים, למען שמירה על השלום. קיימות הגדרות שונות לגישור, אולם בכולן חוזרים מספר אלמנטים מרכזיים:

  1. ההליך הינו הליך רצוני;
  2. ההליך מתבצע בעזרת צד ג' - מגשר, המסייע לצדדים במציאת פתרון, אך ללא סמכות הכרעה. הרעיון המרכזי שעומד בבסיס התפיסה הגישורית הינו הגעה למצב של פתרון מסוג "Win-Win", בו צורכיהם ורצונותיהם של שני הצדדים יוכלו לבוא לידי ביטוי באופן ששניהם יפיקו רווח חדש. פתרון מעיו זה, לעומת הפתרון מסוג "Win-Lose", בו יש צד מנצח וצד מפסיד, יכול שיוביל להשלמה אמיתית ולחיזוק הקשר בין הצדדים הניצים.

בארה"ב נולד הגישור בתחילת שנות ה-70' כתנועה חברתית-רעיונית - תנועת ה- ADR (Alternative Dispute Resolution), שביקשה להתמודד כנגד התופעה החברתית של שימוש במערכת המשפטית שלא לצורך, תוך יצירת חברה לוחמנית ושסועה. בשורת הגישור שהביאה עימה תנועת ה-ADR נתפסה גם כ"פתרון פלא" לבעיות מערכת המשפט, ואומצה בחום על-ידי מערכות המשפט ברוב מדינות העולם.

כיום, הפך הגישור להיות אלטרנטיבה פופולרית למערכת השיפוטית בעולם ובישראל, כהליך המאפשר פתרון סכסוך יעיל ונכון יותר למען הצדדים. הליך הגישור מתבצע בהצלחה בתחומים רבים ומגוונים: סכסוכים מסחריים, סכסוכי שכנים, גירושין ואחזקת ילדים, סכסוכי ירושה וכדו'.

הליך הגישור – צורך חברתי

בעולם המודרני חלו שינויים תפיסתיים, שהולידו את הצורך של הפרט בחברה במעורבות ביצירת סדר חברתי. דומה כי אימוץ התפיסה הגישורית מסמל מהפכה חברתית המבוססת על אותם שינויי-תפיסות: השינוי הראשון הוא ההכרה בהיותו של כל אדם יצור אוטונומי – הנושא באחריות למעשיו וזכאי להיות שותף בקבלת החלטות הנוגעות לחייו. השינוי התפיסתי השני קשור לחזרה לתפיסת האדם באופן הוליסטי, כאדם שלם שהוא סך כל מרכיביו: השכליים, האמוציונליים והפיזיולוגיים.

תפיסת האדם כאוטונומי וכהוליסטי מתחברת לראייה הגישורית את הסכסוך: כשכל צד הוא אוטונומי - אחראי ליצירת הסכסוך ולכן גם אחראי לפתרונו, ניתן לסמוך עליו שהוא מסוגל להגיע לפתרון הנכון לו והמתאים לו, ללא צורך בהחלטה שיפוטית חיצונית. וכשהקונפליקט נבחן באופן הוליסטי – ההתמקדות אינה רק בזוית הראיה הצרה של ביטוי הסכסוך הספציפי, אלא נעשית בחינה של שורשי הסכסוך, ובעיקר של הרגשות המניעים אותו, תוך ניתוח כלל מערכת היחסים בין הצדדים. באופן זה ניתן יהיה להגיע לפתרון עמוק ונכון יותר של הסכסוך ולשמור על הפתרון לטווח ארוך.

המודלים המרכזיים בהליך הגישור

בפרקטיקת הגישור שולטים כיום שני מודלים מרכזיים:

א. המודל הפרגמטי של פישר ויורי, המבוסס על תפיסה רציונלית ועל תורת המשחקים, מסמל מעבר מתפיסה אקדמית לכלים מעשיים – פרגמטיים, בשילוב עמדה ערכית באשר לפוטנציאל הקונסטרוקטיבי הטמון בכל סכסוך. המודל הותאם במקור לניהול משא ומתן יעיל ורווחי, ומאוחר יותר הוסב לתחום יישוב הסכסוכים, ואומץ כמודל גישורי.

המודל מציע ארבע תימות מרכזיות כמנחות לפתרון סכסוכים בצורה פרגמטית ורציונלית: הפרדת האנשים מהבעיה; התמקדות באינטרסים ולא בעמדות; המצאת אופציות לרווח הדדי; החובה להשתמש בקריטריונים אובייקטיביים. כלומר, נדרשת דה-פרסונליזציה של הסכסוך ונטרול כל מה שקשור באמוציות סובייקטיביות, כדי לאפשר ראייה 'נכונה': רציונלית, ברורה ואובייקטיבית, של מרכיבי הסכסוך. בשלב השני, נדרשת התמקדות באינטרסים, דהיינו באותם אלמנטים שמתחת לפני השטח, שמניעים את הסכסוך. השלב השלישי עוסק בבחינת ובחירת החלופות לפתרון, והשלב הרביעי, בו נדרשת קביעת קריטריונים אובייקטיביים לפתרון, מיועד להקנות תחושה של פתרון המבוסס על צדק אובייקטיבי-חיצוני.

בפרקטיקת הגישור הנוהגת כיום בישראל, עקרונות הבסיס של מודל זה משמשים כאבני יסוד כמעט לכל הליכי הגישור. עקרונות הבסיס של מודל זה אומצו גם לצורך קיום משא-ומתן 'משתף' בתחומים שונים. פישר ויורי עוסקים רבות בקונפליקטים פוליטיים-בינלאומיים, ומציגים את שיטת הגישור הפרגמטית כמתאימה במיוחד לסכסוכים בין-מדינתיים, כשמדינה דוגמת ארה"ב יכולה לשמש כמגשר בין שתי מדינות מסוכסכות. הם מביאים בספרם כדוגמא את הסכם השלום בין ישראל למצרים, כדוגמא לפתרון סכסוך המביא לWin-Win Situation-, כשארה"ב משמשת כצד ג' המסייע לצדדים להגיע להסכם.

ב. המודל הטרנספורמטיבי של בוש ופולג'ר מבקש לצאת ממסגרת הפרגמטיסטיות ולשקף את התפקיד החברתי שהגישור עשוי למלא. לפי מודל זה, מושם דגש על ההתקרבות החברתית שעוברים הצדדים וזאת מעבר לפתרון הקונקרטי של הסכסוך הספציפי. מודל זה תופס את הליך הגישור כמבוסס על שתי חוויות מרכזיות: ההעצמה (Empowerment) וההכרה (Recognition). ההעצמה היא חוויה של מודעות מוגברת לערך האישי והיכולת להתמודד עם קשיים. באמצעות חוויה זו מבסס הפרט את בטחונו החברתי ואת מיצובו בחברה. ההכרה היא התהליך של הרחבת הפרספקטיבה של כל צד והיכולת להכיר, באופן בוגר ואחראי, בצרכים ובחולשות של הצד השני. לאור חוויות אלה וערכן, הסכסוך אינו נתפס כבעיה, כי אם כהזדמנות להגשמת מטרות אישיות וחברתיות. ההבטחה שבהליך הגישור, לפי תפיסה זו, טמונה ביכולת שלו להביא לשינוי ההתנהגות והתפיסות של כל אחד מהצדדים, באמצעות תהליך ההעצמה, כאשר פתרון הסכסוך הקונקרטי יכול להיות תוצר לוואי של התהליך או אפילו לא לקרות כלל. למעשה, המודל הטרנספורמטיבי משקף גישה המציבה במרכזה את הגישור כאידיאל, ככלי טיפולי בעל תרומה משמעותית לחברה. לכן, תפיסה זו לא רואה בסכסוך בעיה, כי אם הזדמנות לפתח ולתרגל את המיומנויות האישיות, עד להשלמת תהליך הטרנספורמציה האישית לצד זו המשותפת לצדדים. הרעיון המרכזי הוא שהאדם שנכנס לחדר הגישור אינו אותו אדם שיוצא ממנו, בלי קשר לפתרון הספציפי שייבחר.

פוליטיקה כשדה גישור

שדה הפוליטיקה, בעיקר במודל הדמוקרטי שלו, הוא תחום המבוסס על התמודדות עם קונפליקטים באופן קבוע, כשעצם קיומם של הקונפליקטים יוצר את התקדמותה של המערכת הפוליטית ומאפשר לה ללבוש ולפשוט צורה כדי לשמור על הגמישות הנדרשת לצורך קיומה. הפוליטיקה הישראלית עתירת המפלגות, מסמלת סבך של קונפליקטים בתחומים שונים, המייצגים תפיסות-עולם שונות, כשהמערכת מצליחה למרות זאת להתקיים ולתפקד.

הסיבה שמערכות פוליטיות בעולם ובארץ מתקיימות ושורדות ביומיום רצוף-הקונפליקטים, ומצליחות להתאושש גם אחרי משברים קשים, נובע לדעתנו משתי הנחות יסוד של המערכת הפוליטית:

הנחת היסוד הראשונה היא שהמערכת הפוליטית רואה בקונפליקט תהליך טבעי ובלתי-נמנע: כשכל הגורמים עוברים תהליך של סוציאליזציה והתפתחות, ושתפקידו לשמור על הסטטוס-קוו. סוציולוגים דוגמת סימל (Simmel) וקוסר (Coser), טענו שהקונפליקט יכול להיות כוח חברתי חיובי מאד, המונע סטגנציה ומעורר סקרנות ולמידה והוא עשוי לסייע לחברה לפרק מנגנונים לא-הוגנים או לא מוסריים ולהתפתח לקראת כיוונים חדשים. אי-לכך, מטרת הצדדים לא תהיה מניעת הקונפליקט, אלא ניהול של הקונפליקט בצורה שתפיק ממנו תוצאות חיוביות שיקדמו את הצדדים לדרך חדשה , Follett) (Kriesberg. כיוון שהקונפליקט מובנה בתוך המערכת הפוליטית, ניתן לראות בה כמסמלת את הפוטנציאל הגלום בגישור, בהיותה ממוקדת בניהול נכון של הקונפליקט.

מתוך הנחת היסוד הראשונה צומחת הנחת היסוד השניה, לפיה המערכת הפוליטית נשענת מעצם מהותה על “Win-Win Situations”, כשהיא מיישמת במקרים רבים טכניקות גישוריות על-פי המודל הגישורי הפרגמטי של יורי ופישר, בין אם עושה זאת במודע או מתוך הרגל. הדוגמא הבולטת לכך הם ההסכמים הקואליציוניים, שמטרתם להביא לשיתוף פעולה של צדדים המצויים בקונפליקט רעיוני, דרך ויתורים הדדיים, מתוך מטרה למקסם את האינטרסים המשותפים לצדדים. במקרים רבים ניהול של משבר או קונפליקט פוליטי נעשה על-ידי צד ג' שפועל להבאת הצדדים להסכמה ולמצב של שיתוף פעולה. צד ג' כזה, לא חייב להיות איש פוליטי אולם קשריו הטובים עם הצדדים והמוניטין שלו מעניקים לו מעמד אוטורטיבי בעיני הצדדים, ומאפשרים לו לשמש כ'מגשר' ביניהם. נראה לנו, כי הגם שהסכמים פוליטיים נעשים בראי המודל הגישורי-הפרגמטי, הרי שמדובר ביישום הרובד החיצוני בלבד של התפיסה הגישורית, בעוד שהרובד העמוק של תפיסת עולם זו והנחות היסוד שבבסיסה, אינם באים לידי ביטוי מספק. דהיינו, אין בתהליך הפוליטי האמור שיקוף אמיתי של הערכים העומדים בבסיס רעיון הגישור, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתפיסה הטרנספורמטיבית, תפיסה הרואה בגישור אידיאל שמהווה תרומה משמעותית לחברה. ניהול המשא-ומתן בין הגורמים הפוליטיים, הנושא לעיתים אופי כוחני, ואופי השיח הפוליטי בכלל ובכנסת בפרט,שנעשה לא אחת באווירה של אלימות, מלמדים על כך שגם אם נעשה שימוש בכלי גישור במובן הטכני, הרי שבמישור הרעיוני-מחשבתי, אין הפנמה של המהות האמיתית של הליך זה.

אחריות המנהיגים – דוגמא אישית ליישום ערכי התפיסה הגישורית

לטענתנו, הרחבת השימוש בעקרונות הגישוריים - כך שיכללו גם את עיקרי התפיסה הטרנספורמטיבית ולא רק את העקרונות הפרגמטיים - יכולה להביא להולדתה של בשורה חדשה שתצא דווקא מכנסת ישראל.

הערכים העומדים ביסוד הליך הגישור, ושאותם ניתן להסיק מאידיאולוגיית הגישור הבסיסית הם סבלנות, סובלנות, והכרה וכבוד הדדיים. התפיסות הבסיסיות של האדם ההוליסטי והאדם האוטונומי שתוארו לעיל, מביאות בהכרח לצורך בהכרה ובכבוד הדדיים. לתפיסתנו, היכולת של שני הצדדים לנהל ביניהם שיח המאפשר לכל צד להשמיע ולהישמע, המהווה תנאי סף להצלחת גישור, טומנת בחובה מספר הנחות יסוד ערכיות: ראשית, ההכרה בזכותו של כל אדם להחזיק בדעה אישית משלו; שנית, מתן כבוד לדעתו של האחר; שלישית, ניסיון לראות את הסכסוך מנקודת הראיה של האחר, מתוך מטרה להכיר בצרכיו ובמגבלותיו, לזהות אינטרסים משותפים ולגלות כיוונים לפתרון ולהסכמה.

לצערנו במערכת הפוליטית, שיח כזה מתנהל פעמים רבות רק על פני השטח, רק כמס שפתיים או כטכניקה בלבד, כיוון שחסר אלמנט חשוב ובסיסי להצלחת הדיאלוג: היכולת האמיתית להקשיב לאחר. יכולת זו משקפת מתן כבוד לדיאלוג, וניסיון כן ואמיתי לזהות את האינטרס של האחר ולמצוא את הצורך להגיע לעמק השווה.

המערכת הפוליטית, בהיותה נבחרת על ידי הציבור, ניצבת בראש הפירמידה החברתית ומורכבת מאסופה של אנשים שנתפסים בעיני הציבור הרחב כמנהיגים. כמי שאמורה לשמש מודל מנהיגותי ראוי היא נושאת בחובה אחריות מוסרית למסרים אותם היא מייצגת ולדרך בה היא בוחרת להעביר אותם. אין ספק שהשימוש הפרגמטי בטכניקות הגישור בשיח הפוליטי, ראוי שילווה בהטמעת הרעיון הערכי העומד ביסוד הליך הגישור, כדי שיוכל לתרום ליצירת שינוי ערכי ומוסרי בחברה, דרך כלי ההעצמה וההכרה.

החדרת רעיון הגישור והפנמת האידיאולוגיה שמאחוריו במערכות הפוליטיות ובשיח הציבורי, משמעותם תרבות ויכוח, תרבות דיבור, חינוך לערכים ומוסר. יישומה של תפיסה כזו מחייבת מנהיגות ראויה ואחראית.

מן הכוח אל הפועל

תהליך העברת המסר הערכי שבניהול שיח פוליטי-ציבורי בדרך גישורית ראויה, הינו תהליך דו-כיווני. ניתן לראותו כתהליך מובנה בתוך מערכות החינוך והמסגרות החברתיות הקהילתיות, כאשר יש בהקניית תרבות הגישור כדי להשפיע על החברה בכללותה ולהקרין על המערכת השלטונית. אולם למען הצלחת התהליך ראוי שיפעל גם בכיוון ההפוך, מלמעלה למטה – כאשר למערכת השלטונית יש אחריות להציג לציבור מודל של התנהגות ראויה במצב קונפליקט ולתת לציבור דוגמא אישית בדבר ניהול נכון של סכסוכים. כך תהיה הדוגמא האישית של ההנהגה חלק מאותה תורה ערכית שתונחל במוסדות החינוך והקהילה, והמסר יהיה אחיד.

סוף דבר

על המערכת הפוליטית בכלל וכל פרט ופרט בתוכה להבין את מקומם ותפקידם בחברה הישראלית. האחריות העצומה המוטלת על שכמם בהנהגת העם והמדינה, מחייבת עריכת חשבון נפש לגבי ההתנהלות המקובלת ושינוי דפוסי ההתנהגות, והתאמתם לנורמות ערכיות ומוסריות של כבוד, הערכה, סבלנות וסובלנות.

דומה כי בשלב הראשון טוב יעשו חברי הכנסת והעומדים בראש מערכות פוליטיות, אם ירכשו דעת בתחום תורת הגישור ויפנימו את עקרונותיה. אין ספק, כי יהיה בכך כדי לחזק את אמון הציבור במערכת השלטונית וכדי לסייע בחיבור ובגישור של החברה הישראלית המפולגת.

ביביליוגרפיה:

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון