"נקודת גישור"

הגישור הטרנספורמטיבי: דגש על ניהול ההליך ולא על פיתרון הסכסוך

25.02.2003

מיכל בקנשטיין*

התיאוריה העוסקת בחשיבה על הגישור כהליך טרנספורמטיבי, גורסת כי ניהול נכון של התהליך יכול להביא להעצמה והכרה של הצדדים הניצים * כל קונפליקט מהווה אפשרות לגדילה וצמיחה * לא בהכרח יש צורך להיכנס להליך הגישור כאשר המחשבה על פיתרון הקונפליקט מהדהדת בראשינו * די בכך שהקונפליקט המנוהל באמצעות תהליך הגישור מאפשר לצדדים למידה ופיתוח של כישורים וכלים חדשים

" על ידי המחלוקת שחולקים על האדם, עושים לך טובה, כי על ידי זה אתה יכול לגדול ולצמוח. כמו שנוטעים גרעין בארץ – אם הייתה כל הארץ הדוקה יחד, לא היה אפשר שיגדל ויצמח מהגרעין אילן, ובהכרח שתחלק הארץ קצת, כדי שיהיה מקום לאילן להתגדל"

(רבי נחמן מברסלב)

מאז ומעולם, סכסוכים היו ויהיו חלק בלתי נפרד מחיינו ומהחברה בה אנו חיים. לעתים עלול הסכסוך להביא להקצנת עמדות, לאיבה ולגילויי אלימות. עם זאת, סכסוכים בבסיסם אינם בעלי ערך כלשהו, טוב או רע. נהפוך הוא, ניהולם של סכסוכים ויישובם בצורה יעילה יכול להוות כר פורה לצמיחה והתפתחות, להעשרה ולגיוון תרבותי ולבניית בסיס לסובלנות, סבלנות ופתיחות.

רבי נחמן מברסלב מסכם בשלושה משפטים, בדבריו המצוטטים בתחילת מאמר זה, את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי אשר מצוי בקונפליקט ובגישור כהליך לניהול ופתרון סכסוכים וכדרך חיים.

תאוריית הגישור הטרנספורמטיבי, פותחה בגלגולה הנוכחי בארצות-הברית על ידי פרופ' בוש ופרופ' פולג'ר ופורסמה בשנת 1994 בספר “The Promise of Mediation” שעורר גלים רבים בעולם ה-Alternative Dispute Resolution. .אני מציעה שבשלב התחלתי זה של המאמר, נצא ממחוזותיה של התאוריה הטרנספורמטיבית ((Zoom Out ונקדיש מילים ספורות למיקום תפישת הגישור ותהליכי השינוי מבעד לעדשה של הפסיכולוגיה החברתית.

ככלל, תפישת הגישור, מבוססת על משא ומתן משתף ויצירת מצב של Win-Win לשני הצדדים. תפישה זו שונה מתהליך המשא ומתן התחרותי האופייני לחשיבה המיוחסת לשיטות המשפט, אשר בה צד אחד זוכה והאחר מפסיד (Win-Lose). זאת ועוד, בגישור אין הפתרון לסכסוך מוחלט עבור הצדדים ע"י ישות חיצונית. נהפוך הוא, הצדדים הנצים מעורבים ישירות ובאופן אקטיבי בחיפוש אחר פתרון לשוני ביניהם ולסכסוך שעל הפרק .(Kressel, 2000) החיפוש וההשתתפות האינטנסיביים בהליך הם היוצרים את המחויבות הפסיכולוגית של הצדדים לפתרון הסכסוך וכורתים חוזה פסיכולוגי לביצועו.

תהליכי שינוי

רוב התאוריות המתארות תהליכי שינוי, מתבססות על המודל הקלאסי של לוין משנת 1947. מודל ליניארי זה מדבר על שלושה שלבים בתהליך השינוי (Marcus, 2000): הפשרה, תנועה והקפאה מחודשת.

הפשרה (unfreezing) - כלומר פיתוח פתיחות לשוני מן המצב הסטטי הקיים והבנת הצורך בו.

תנועה (movement) - כלומר עשיית פעולה אשר מזיזה או מניעה את המערכת החברתית למקום חדש.

הקפאה מחודשת (re-freezing) - כלומר יצירת פעולות ותהליכים התומכים בהתנהגות החדשה ויוצרים חוסן לכוחות המתנגדים ומנסים לשמר את ההתנהגות וההרגלים הישנים. שלב זה מזוהה עם מחויבות פסיכולוגית ואחריות אישית לתהליכים החדשים.

מודל ליניארי נוסף המבוסס על זה של לוין (Beckhard & Harris, 1987. Bridges, 1980 & 1986) הוא: מצב עכשווי, מצב מעברי, מצב עתידי רצוי.

מודל זה מציע להתחיל מהסוף, כלומר, הצעד הראשון בתהליך הוא הסתכלות על המצב העתידי הרצוי. מכאן ניתן להגדיר ביתר קלות את מטרת ויעדי השינוי ולהתחיל בתהליכי ההפשרה. מחקרים מראים ((Marcus, 2000, כי כאשר מתחילים תהליך שינוי ממשאלותיהם ורצונותיהם העתידיים של אנשים אזי התהליך מייצר מוטיבציה, התלהבות ומחויבות לתוכנית השינוי ותוצאותיו. לאחר שלב ראשוני זה, ניתן לנוע לתחילת התהליך ולחזור לבדיקת המצב העכשווי של הארגון או הפרטים. כאשר מצויים בידינו שני שלבים אלו, העתידי והעכשווי, אזי ניתן לעבור למצב המעברי אשר בעיקרו הוא ההבדל בין המצב הרצוי והמצוי. בשלב זה, בדיוק כמו בשלב ההפשרה והתנועה במודל של לוין, נפגוש התגברות של מתחים, התנגדויות וקונפליקטים בין הצורך לשמור על האיזון הקיים ובין הצורך בשינוי ובשאיפה למצב עתידי המסתמן כטוב יותר או נכון יותר. זה השלב בו נרים ידיים, נשאל "בשביל מה צריך את זה?", נתחיל לחשוש לעתידינו, ניבהל, נילחם או נברח. תהליך זה הוא תהליך של דילמות קוגנטיביות ((Bartunek, 1993. הסכמות או הדיאגרמות הקוגנטיביות אותן פיתחנו בכדי להתמודד עם המצב הישן, כלומר מערכות, הציפיות, הערכים וה"אני מאמינים" בקשר לעצמנו ולסביבתנו, כבר אינם מתאימים. אולם, מנגד עדיין לא פיתחנו סכמות או דיאגרמות קוגנטיביות חדשות המתאימות למצב המשתנה והחדש. שרשראות שינוי אלו נמצא בכל תהליכי השינוי בין אם מדובר במדינות, בארגונים גדולים, קבוצות קטנות ופרטים.

התפישה הטרנספורמטיבית

התאוריה העוסקת בחשיבה על הגישור כהליך טרנספורמטיבי, גורסת כי ניהול נכון של התהליך יכול להביא להעצמה והכרה של הצדדים הנצים.

בוש ופולג'ר (1996) טוענים כי כל קונפליקט מהווה אפשרות לגדילה וצמיחה. לא בהכרח יש צורך להיכנס להליך הגישור כאשר המחשבה על פתרון הקונפליקט מהדהדת בראשינו. אלא, הקונפליקט המנוהל באמצעות תהליך הגישור מאפשר לצדדים למידה ופיתוח של כישורים וכלים חדשים ועיבוד מחדש של הסכמות/הדיאגרמות הקוגניטיביות והתאמתן למצב החדש. כלים קוגניטיביים והתנהגותיים חדשים אלו יעזרו לצדדים בניהול ופתרון הבעיה או הסכסוך הקיים, כמו גם כלים לניהול קונפליקטים עתידיים. המטרה של הגישור הטרנספורמטיבי היא יצירת שינוי אצל היחיד או הקבוצה אשר ייצרו העצמה אישית והכרה הדדית ועל ידי כך יאפשרו להם לגשת לבעיות עכשוויות ועתידיות בחוסן ובפתיחות כאשר כלים חדשים באמתחתם.

כאשר אנו מדברים על העצמה, אנו מדברים על היכולת הניתנת לצדדים להגדיר את הבעיה או את הסכסוך וחיפוש עצמי ועצמאי אחר פתרונות אפשריים. בצורה כזו, הצד שהרגיש עד עתה לכוד בסכסוך חש את יכולתו המחודשת וחוזקו להתמודד ביצירתיות עם בעיות החיים. מחקרם של בוש ופולג'ר מראה, כי בעזרת העצמה מתבהרים היעדים, המשאבים, האופציות וההעדפות ועוזרים בקבלת פתרון המתאים לפתרון הסכסוך על פי צורכי הצדדים.

הכרה, על פי תפישה תאורטית זו, פירושה היכולת של הצדדים לראות ולהבין את נקודת מבטו של האחר ולהבין כיצד הם רואים ומפרשים את הבעיה ופתרונה. בתהליך ההכרה יפתח הצד האחד אמפתיה לצרכיו ועמדותיו של הצד האחר ויכיר בהם, גם אם לא יסכים להם.

המגשר

עד כה דיברנו על הצדדים ואכן הם השחקנים הראשיים בהליך הגישור. אולם, העצמה והכרה יתאפשרו רק אם המגשר או המגשרים המנהל/ים את ההליך יאפשרו זאת. בוש ופולג'ר (1996) רואים בעיני רוחם מגשר שאינו מתערב בהליך. מטרת הגישור בעיניהם אינה בהכרח פתרון הסכסוך שעל הפרק אלא העצמה ופיתוח הכרה של הצדדים. בעזרת פיתוח כלים אלו, סבור המגשר הטרנספורמטיבי כי עשוי לבוא על פתרונו סכסוך זה, כמו גם סכסוכים עתידיים.

תפקידו של המגשר נתפס לעתים בחשיבה האדברסרית הקלאסית כפסיבי וחסר כח השפעה. לעניות דעתי וכפי שמוצג בתאוריה הטרנספורמטיבית, ההפך הוא הנכון. לבניית האימון והמחויבות לתהליך כמו הצגת טכניקות תקשורת שונות, חשיבות מקסימלית ביכולת הצדדים הנצים לפתח העצמה והכרה אישית וקבוצתית ופיתוח השיח הגישורי. כאמור, הגישור הוא הליך וולונטרי בו משתתפים הצדדים מרצון. למגשר אין יכולת כפייה, אין בידיו שום סנקציה עונשית כנגד הצדדים, כשם שיש לשופט או לבורר. כוחו ביכולותיו האנושיות ובכליו המקצועיים. בידי המגשר העוצמה לאפשר לתהליך שינוי אישי אצל הצדדים להתרחש או לאו.

מספר מילים על מחקר ועוד..

לסיכום, מספר מילים על חשיבות המחקר, האחריות האתית ו"אני מאמין" אישי. כפסיכולוגית ומגשרת, המנהלת מכון מחקר העוסק בתחום ניהול ויישוב הסכסוכים במסגרת המסלול האקדמי של המכללה למינהל, קשה לי לסיים שורות אלו העוסקות בתהליכי שינוי בפרטים, קבוצות, מערכות, תפישות ואמונות בלא אמירה על חשיבות המחקר בתחום ותרומתו להובלת תהליכים ושימוש נכון ואתי בהם. במאמר שפורסם בנושא באביב 2002 ( (Yarnנאמר כי במבט לאחור, מעט מאד מחקר נעשה בארצות-הברית ובקנדה העוסק בהתערבות צד שלישי והשפעתו. כל שכן, על הניסיונות לנסות ולייצא אסטרטגיות וכלים צפון-אמריקאיים כגון הגישור ליישוב קונפליקטים במדינות ותרבויות שונות.

החברה הישראלית הנה רב-תרבותית ומפולגת, המצויה בלב אזור רווי סכסוכים. ככזו, קיים בה צורך ממשי להבנה טובה יותר של הדינמיקה של הסכסוך ואופיו, להכרת הדרכים לניהולו ויישובו ולחקר יחסי הגומלין שבין הסכסוך לבין המשתנים התרבותיים, החברתיים והסביבתיים שבקרבם הוא מתקיים. אני משוכנעת, כי מחקר בתחום תוך כדי הסתכלות אינטרדיסיפלינרית על המשתנים והסוגיות השונות ייתן בידי המגשר כלים להטמעה עתידית מוצלחת של תפישת הגישור בישראל.

זאת ועוד, מערש הציוויליזציה נוכל לאתר סכסוכים בין יחידים וקבוצות. בכל מקום בו נמצאה מחלוקת נמצאו גם כלים רבים ושונים ואנשים המשמשים בניסיונות לפותרה. עדות למגשרים ולשימוש בכלי גישור מצויים בספרי ההיסטוריה ובתרבויות שונות. כדיסיפלינה מודרנית, אנו עדים להתפתחות תחום יישוב הסכסוכים בשלושים השנים האחרונות, לערך. לכן, נתתי לעצמי את הדרור להשאיל מחשיבתה של דיסיפלינה עתיקה אחרת, היא הרפואה, ולצטט מתוך השבועה ההיפוקרטית המדברת על “do no harm” . לדעתי, כעוסקים ברבדים כאלו ואחרים של ניהול ויישוב סכסוכים, זוהי אחריותנו וחובתנו האתית לזכור גם כי ביכולתנו, בכוונה או בשוגג, להזיק ולפגוע ועלינו להתחייב שלא לעשות זאת. אנו פוגשים אינדיבידואלים וקבוצות בשעת משבר בו הם מסוכסכים, כועסים ופגועים. מחובתנו, לזכור כי אנו עוסקים בבני אדם ולמרות רצוננו התמים לעזור, לעתים התערבות לא נכונה מסוגלת להחריף את הסכסוך ואף לנטוע נזק בלתי הפיך בנפשות הנוגעות בדבר.

כאנשי ניהול סכסוכים, כמגשרים וככאלה שחוו על בשרם את הליך הגישור, אני חושבת כי ניתנו לנו תפקיד ואחריות נוספים. והרי, אנו השגרירים של כלי זה ותפישת העולם התאורטית ממנה התפתח. בשפת הפסיכולוגיה החברתית, אנו בעצם סוכני השינוי של השיח הגישורי והתפישה האלטרנטיבית לניהול ויישוב סכסוכים. ולכן, ככאלה, חלה עלינו גם האחריות המקצועית והאנושית להבין את הכלי, ללמוד אותו ולהשתמש בו בצורה אתית.

  1. Brown, H., & Marriot A. (1999). ADR Principles and Practice (2nd Ed.). London: Sweet & Maxwell.
  2. Bush, R. B., & Folger, J. P. (1994). The Promise of Mediation; Responding To Conflict Through Empowerment & Recognition. San Francisco: Jossey-Bass.
  3. Kressel, K. (2000) “Mediation”, in Deutsch, M. & Coleman, P. T (Eds.). The Handbook of Conflict Resolution. San Francisco: Jossy-Bass.
  4. Marcus E. C. (2000). “Change Processes and Conflict”, in Deutsch M & Coleman P.T (Eds.) The Handbook of Conflict Resolution. San Francisco: Jossy-Bass.
  5. Yarn H. D. (2002). “Transnational Conflict Resolution Practice: A Brief Introduction to the Context, Issues, and Search for Best Practice in Exporting Conflict Resolution”. Conflict Resolution Quarterly.
  6. Vol. 19. Number 3.

__________________

* הכותבת היא פסיכולוגית ומגשרת, המנהלת מכון מחקר העוסק בתחום ניהול ויישוב הסכסוכים במסגרת המסלול האקדמי של המכללה למינהל ודוקטורנטית בבית הספר למימשל ודיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב. לכותבת תואר B.A. ו- M.A. בפסיכולוגיה משפטית מאוניברסיטת ני-יורק בניו יורק ו- M.A. בפסיכולוגיה אירגונית מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

חיפוש עו"ד :
משפחה
תחום עיסוק
אפליקציית
ספר עורכי הדין עכשיו להורדה לסמארטפון